זרע יעקב שלא

טביעה ושניהם שוים שחשובים בעיני כל אדם כמתים וכגון שעדות זה בא אחר הקיל שמת תחת המפולת חשיב כעדות הבא אחר קול של טביעה ומצינו להרב מהרשד"ם דחייש לה חאה"ע סי' מ"ז וז"ל שם ומפתה אולי אומר האומר דדילמא אלו היהודים שאמרו ששלמה כרוב עבר מן העולם היה מצד הקול שנשמע ביריד ולפי שיצא הקול שלא בא האיש אל ביתו אמרו שודאי נהרג אבל לא להיותם יודעים האמת הם בעצמם ויש לדמות זה וכו' אלא שנראה שלא דמי כלל דה"מ בטביעה הוא שדרך ב"א לדבר על האופן הנזכר באומר הדעת לפי שרוב הנטבעים מתים וכו' אבל בנ"ד ודאי דליכא למימר הכי וכן נ"ל מדברי הרב תה"ד סי' ר"ם עכ"ל והסכים לחי' זה מרן בתשו' שם בהוכחו שם הרב מהר"י סמוט ז"ל וא"כ היה מקום לומר שאף בנ"ד ניחוש להאי

ברם אין מקום לחוש בנ"ד דלא מבעיא כפי מה שביאר חי' זה הרב מהרח"ש בתשו' סי' נ"ו הא ודאי פשיטא דליכא למיחש למידי בנ"ד שכתב וז"ל בקיצור אלא נראה דהכינה שיש תי' דההיא דתה"ד הוא כשנודע ודאי שנטבע ולא קול הברה לבך אלא אמתית אע"ג שהעד מעיד מת ולא הזכיר טביעה אמרינן דעפ"י מה שידע שנטבע מעיד שמת שרוב הנטבעים מתים וכההיא דר"ן בגמרא גבי ההיא דטבע חסא וכמו שיראה המעיין בבירור שזה הנדון הוא של תה"ד אבל כשיצא הקול לבד פ' נהרג וה"ה יצא הקול לבד פ' נטבע ובא אחד והעיד מת לא חיישינן שעפ"י הקול העיד עכ"ל. נמצא כפי פירוש זה כל הקולות כשרים ולא חיישינן לעדות הבא אחריו בין דטביעה או דהריגה כלם שוים ולא חיישינן ליהו וא"כ בנ"ד ליכא עדות מפולת אמתית אלא קול הברה ולא חיישינן לה אלא אפי' לפי מה שביאר חי' זה הרב אליה רבה שם בקו"ע ודחה דברי מהרח"ש ולקח לעצמו דרך אחרת עי"ש שלאהבת הקיצור לא העתקתי דבריו שהאריך בדבר והרוצה להתבסם יראה ויעיין שם דבריו נכונים וראוים למי שאמרם

מ"מ בנ"ד אף הוא מודה כיון שלא אמר מת סתם אלא שקברוהו תו ליכא למיחש למידי וזה פשוט והארכנו בזה להוציא מלב החוששים להחמיר כי מעתה כבר יצאתי ידי חובה ספק החמישי

ומעתה עפ"י כל האמור, מראש ועד סוף הלכה זו יוצאה בהינומה שאשה זו מותרת להתנסבה לכל גבר אחר שתחלוץ מיבמה ואין לפקפק בזה כלל וכל המחמיר אחר כל זה אינו אלא מן המתמיהים כי ראוי לכל ב"ד לתור ולחפש בתקנות בנות ישראל ובמה הוזהרנו בזה וכ"ש בדבר הלכה ברורה כזה

אלא דעכ"ז להיות אשה עלובה זו אינה מקהילתנו כי היא מק"ק אשכנזים הי"ו ויש ביניהם רבנים חכמים ונבונים אשר ראוי לסמוך עליהם ע"כ אמרנו שיקריבו דברינו אלה לפניהם אם יסכימו שנים מהם הראוים לסמוך עליהם גם אנחנו נצטרף עמהם להתר וצור ישראל יצלינו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הלא כה דברינו ביום ח' אייר ל"ג לעומר משנת הת"ר ליצירה ושלום על דייני ישראל: מכתב ראשון הרבה שלומים לכבוד הר' המופלא הרה"ג תנא דאורייתא כש"ת מו"ה חיים שמואל הכהן יחי'

מתחילה נדבר מדין ריבוי הדרך במבוי ואח"כ, מדין מצר שהחזיקו בו רבים

הנה מה שהראה לנו האדון בסי' קס"ב ס"ג זו הדין לא שייך לנ"ד כי שם מיירי שאחד מבני מבוי פותח פתת חדש למבוי אחר שאין לו שם דריסת הרגל ומ"ש במחבר בני מבוי מעכבים פי' בני מבוי האחד החדש יכולים למחות ומפני שאין לו שם שום פתח וזו הדין הוא אליבא דכו"ע ובודאי כונת האדון הוא מסעיף ד' שם כתב המחבר יש אומרים שהמבקש לפתות וכו' בני מבוי הראשון מעכבים עליו וכפי"ז צדקו דברי האדון דיכול למחות. אמנם נחקור מי הם הי"א ומי הם החולקים ונבא לדין דגרסינן בב"כ די"ב בעי מינים ר"ה מרב אמי אחר מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבים ופירשו הר"מ והרא"ם ונמ"י והגה"מ דהיינו בני מבוי הראשון שהיה להם פתח מכבר מעכבים מפני שהרבה בנו מבוי האחר שפותח להם עכשיו שילכו דרך מבוי הראשון. אבל הרמב"ן בחידושיו לבתרא די"א פי' וז"ל פירשה כל רבותי והכי גרסינן בכל נוסחאות דגאונים דעל בני מבוי האחר החדש שפותח להם עכשיו מחדש דהא דאמרין דמעכבין אבל בני מבוי הראשון אין יכולים לעכב וכתב שם הרמב"ן וא"ת היכי פשט ליה דמעכבין מפני ריבוי הדרך הא קי"ל לדידן דאין טענת ריבוי