זרע יעקב לג

התרי לאוי סמוכים זה לזה אלא מרוחקים וענין אחר מפסיק הוי שבועה כיון שעל ענין אחד השיב פעמים לאו לאו והוא נלמד מהכא דבתחילה אמר לא יכרת וכו' ואח"כ הפסיק בענין הקשת ואמר אח"כ לא יהיה עוד המים למבול וקרו ליה תרי לאוי אף דאיכא הפסק בנתיים הפוך סברת הרא"ש ז"ל דס"ל דצריך שלא יפסיק בשום דיבור בין הלאוין משום דיליף מפרשה קמייתא לבדה ושם נאמרו הלאוין סמוכים זה לזה

ועל החילוק שיש בין התלמוד והרי"פ וכו' כנז"ל י"ל דס"ל להתלמוד דבעינן התרי לאוי שיהיו בענין אחד דהיינו על כל בשר משו"ה מנו לא יכרת כל בשר וכו' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר לא כן הלאו דלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ אם היה מונה אז לא היו התרי לאוי בענין אחר דחד לאו הוא על הארץ וחד לאו הוא על כל בשר. אבל הרי"ף ז"ל ס"ל דלא איכפת לן אם הלאוין לא נאמרו בענין א' כיון דהכל הולך אל מקום אחד דהיינו שלא יהיה עוד מבול ומשו"ה מנה ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. וכן נראה שהוא דעת הרא"ש ז"ל ג"כ דמנה לא הוסיף עוד לקלל האדמה ולא אוסי' עוד להכות את כל חי הגם דאינם התרי לאוי בענין אחד דחד לאו הוא על האדמה וחד הוא להכות כל חי

ומאחר דהוכחנו דגירסת הרא"ש ז"ל אינה מוספ' וגירסת התלמוד והרי"פ ז"ל היא הנכונה ולמדנו דאף דלא אמר התרי לאוי סמוכים זה לזה אלא מרוחקים וענין אחר מפסיק הוי שבועה כיוון שעל ענין א' השיב פעמים לאו לאו א"כ תם אני על מר"ן ז"ל בש"ע י"ד סי' רל"ז סעי' ה' דפ' כהרא"ש ז"ל וז"ל במה דברים אמורים כשאמרם זה אח"ז בלא הפסק וכו' ולא חש לגירסת התלמוד והרי"פ ז"ל דנמצא דהוי ספק שבועה וא"כ היה לו להחמיר דאפי' אם הפסיק בניהם דהוי שבועה מאחר שכן הוא לפי גיר' הש"ס והרי"פ

אלא דשוב אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דראיחי דגירסא זו של הרא"ש ז"ל יסודתה בהררי קדש הלא היא כתובה בספר הזוה"ק ע' פנחס דרט"ו ריש ע"א וז"ל תמן תנינן מאן דחמי קשת בגוונוי איצטריך לברך ברוך זוכר הברית וכו' בגין דכד סגיאו חייבין בעלמא בעי קב"ה לאובדא לון וכדין דכיר לון האי אומאה דאומי לארעא דכתיב תרי זימנא לא לא. לא אוסיף לקלל ולא אוסיף להכות דא איהו אומהא כמה דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח עכ"ל ומאחר דהתנא האלהי רשב"י ז"ל דכל רוח קדישין איתמלל ביה ותורת אמת היתה בפיהו גרים כן ודאי דהאמת כן הוא. ומן התימא על הר"ש ז"ל איך לא הזכירו דהני תנא דמסייע ליה מאחר דיש קבלה בידינו דהזוה"ק כבר נתגלה מזמן הרמב"ם ז"ל והוא הוציאו לאור עולם. ואני מצאתי חידוש דמזמן התוס' כבר נתגלה בעולם שכן ראיתי בתוס' במנחות דל"ז ע"א ד"ה קיבורת שהזכירו לספר הזוהר יע"ש וא"כ יש תימא על הרא"ש ז"ל שלא הביא ראיה מהזוה"ק

ועוד מצאתי במדרש תנחומא שאמרו וז"ל לאמר לאסורים מתשמיש המטה צאו מן התיבה וכי' א"ל נח רבון העולמים שמא אתה חוזר ומביא מבול א"ל לאו נשבע אני שאיני מביא מבול לעולם שנא' וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו וכו' ואומר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ע"כ. משמע דיליף התנחומא ענין השבועה מלא אוסיף וכו' כדעת הרא"ש ז"ל וגם זה תימא על הרא"ש שלא הזכירו לראיה

ושוב ראיתי לרש"י ז"ל בפי' החומש שכתב ע"פ לא אוסיף ולא אוסיף וז"ל כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצי' בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה וכן דרשו חכמים במ' שבועות ע"כ. הרי בהדיא דרש"י ז"ל היה גורם בתלמוד כגירסת הרא"ש ז"ל. והא ודאי תמיהא גדולה היא על הרא"ש שלא הזכיר דברי רש"י אלו

באופן דמצינו תלת סמכי קשוט ה"ה הזוה"ק והתנחומא ורש"י ז"ל דגרסי הכי כגירסת הרא"ש ז"ל ובודאי דהכי נקטינן. ומאחר שכן הוא חל עלינו חיבת ביאור לתרץ השלשה קושיות שהקשינו לעיל בגירסת הרא"ש ז"ל דהיינו על הראשונה שהקשי' דבב' פסוקים אלו דהיינו לא אוסיף וכו' לא נזכר שם מבול כלל והנביא אמר אשר נשבעתי מעבור מי נח דמשמע דבשבועה הזכיר בפי' מי מבול וכו' לזה י"ל והוא פשוט דכיון שאמר הכתוב לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי מאמר כאשר עשיתי הוי כאלו הזכיר מבול בפירוש כאשר עשיתי היינו המבול

ועל מה שהקשינו דמאחר שלא הוציא הדיבור מפיו אלא בלבו כמש"ה ויאמר ה' אל לבו א"כ לא הוי שבועה דכתיב לבטא בשפתים וכו' גם לזה י"ל דאפשר דמכח זאת הקושייא תרגם אנקלוס ואמר ה' בממריה במקום אל לבו דהגם דכונתו לפי פשט