זרע יעקב לב

הפסוק בתחילה ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וכו' דמשמע דלא הוציא מפיו שום דיבור אלא דיבר כן בלבו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה דדבר זה לא גילה אותו אלא אל לבו עד שצוה למרע"ה שיכתוב התורה אז גילה לו דבזמן נח אמר בלבו לא אוסיף עוד לקלל וכו' ומאחר שכן הוא הרי קיי"ל הלכה רווחת בשבועות דכ"ו אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופירש"י ז"ל צריך שיוציא בשפתיו ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה. וכן פ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שבועות ה"י וז"ל מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל וכו' ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנא' לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו ע"כ וא"כ ק"ט איך מנה אלו התרי לאוי שאמר הקב"ה בלבו לשבועה והוא פלי

ועוד קשה במה שנתן טעם לגירסתו דהנך תרי לאוי אמר הקב"ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וכו' ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם וכו' דנראה דהוא נותן טעם לפגם דמאחר דהקב"ה לא היה רצונו לישבע על זה אלא ע"י שלא רצה נח ובניו לעסוק בפ"ו אם לא ישבע להם ומשו"ה נשבע א"כ נמצא דשבועתו של הקב"ה היתה באונס דהקב"ה רוצה בישובו של עולם דכתיב' לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה וכל עיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל האדם וכיון שלא היו רוצים נח ובניו לעסוק בפ"ו לא היו עוד בני אדם מכח זה הוכרח הקב"ה לישבע וכיון שכן הוא ידוע מאי דקיי"ל בשבועות דכ"ו ת"ר האדם בשבועה פרט לאנוס וכו' ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"א וז"ל כל הנשבע שבועה באונס הרי זה פטור מכלום וכו' יע"ש וא"כ איך נתן טעם למה שמנה הב' לאוין הא' משים שלא רצה נח לעסוק בפ"ו וכו' אדרבא בשביל זה לא היה לו למנות אלו הב' לאוין אלא הב' לאוין דבפ' בתרייתא דאותם נאמרו ברצונו הפשוט בלי שום זכר אונס כלל

אשר מכח קושיות אלו נלע"ד אהמ"ר הגם שאיני ראוי להכריע דגירסת התלמיד והרי"ף ז"ל היא הנכונה וגירסת הרא"ש ז"ל אינה מוסכמת מכל מה שכתב וכן נראה שהוא דעת הב"ר דס"ל דלא ילפינן שבועות המבול מפ' לא אוסיף וכו' כסברת הרא"ש ז"ל מדאמרו בבי מדרשא פ' כ"ו ופ' ל"ד וז"ל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לא אוסיף ליסגי ליסגי פי' די די בגזירה זו ולא יוסיף עוד. רבנן אמרי לא אוסיף לבני נח לא אוסיף לדורות ע"כ ופי' המפרשים דלבני נח היינו עד מתן תורה דכלם נקראו בני נח ולדורות היינו לאחר מתן תורה דהיה ס"ר שיביא מבול לעוברי התורה שעונשה גדול מז' מצות בני נח יע"ש. נמצא דלרבנן דבי מדרשא ס"ל דהאי לא אוסיף אינו כפול ללמד דלאו לאו שבועה כיון שכל אחד בא על זמן אחד והוא הפוך גירסת הרא"ש ז"ל כנז' ובודאי דרבנן הנז' ס"ל כגירסת הש"ס או הרי"ף ז"ל וכמ"ש

וראיתי למוהרש"י ז"ל שכתב דלרבנן לא ילפינן מהכא דאיכא שבועה ופליגא אההיא דפ' שבועת העדות הנ"ל וא"ת והא בהדייא כתיב אשר נשבע מעבור מי נח י"ל בשבועה הואי ולא נתפרשה כאן ע"כ ולא זכיתי להבין דבריו מאי קאמר מר דלרבנן לא ילפינן מהכא דאיכא שבועה ופליגא אההיא דשבועות הנז' שהרי באהיא דשבועות ילפינן השבועה מלא יכרת וכו' ולא יהיה עוד המים וכו' ומה ענין לזה הפ' דלא אוסיף וליכא למימר דס"ל כגירסת הרא"ש דא"כ הי"ל לפרש דבריו ולהזכיר גירסת הרא"ש. ועוד דבהדיא כתב בפ' ל"ד וז"ל בפרק שבועות העדות ילפינן דלאו לאו תרי זימני הוא שבועה מדכתיב ולא יכרת ולא יהיה עוד מבול וכו' הרי בהדייא דלית ליה גירסת הרא"ש א"כ הוא תימא למ"ש וכו'

האמנם עדיין צריכים אנו לדעת החילוק שיש בין ב' הגירסאות של התלמוד והרי"ף ז"ל דהתלמיד גרים הב' לאוין אלו דהיינו הא' ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול והב' אחר ד' פסוקים שנא' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. והרי"ף גורם הלאו הא' ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנאמר אחר ולא יכרת וכו' והלאו הב' הפ' הנז' בתלמוד דהיינו ולא יהיה עוד המים וכו'. ויש לדעת בין על התלמוד ובין על הרי"ף למה לא מנו התרי לאוין דסמיכי אהדדי בחד קרא דהיינו ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ומנו הלאו ב' שנאמר אחר ד' פסוקים. ועוד במאי הם חלוקים דהתלמוד מנה ולא יכרת וכו' ולא יהיה עוד המים וכו' והרי"ף מנה ולא יהיה עוד מבול וכו' ולא יהי' עוד המים וכו' ומאי נפקא מינה ובודאי צריך שיהי' טעם

ואפשר שר לומר דמה שלא מנו התרי לאוי דסמיכי אהדדי הוא להורות לנו שאפי' לא אמר