זרע יעקב שא

להוציא אלא אומרים לו כבר חיבוך רבנן להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עברנייא וכתב הרא"ש וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה הגט מעושה ע"כ. וכן ס"ל לר"ת כמבואר במרדכי פרק המדיר ובכפית חליצה כתב ר"ת דאין כופין לחלוץ אלא אם הוא מאותם שכופין אותו להוציא כופין אותו לחלוץ כמבואר בטור סי' קס"ה וכן סברי מרנן כמה מרבוותא ואפי' דסברי מח"ק וכ"ש להסוברים מי"ק. איברא דלדעת הרמב"ם והרי"ף אף דסברי מי"ק ניתא נ"ד דאינהו אית ליהו דכל היכא דאיתמר יוציא ויתן כתיבה היינו בכפיה כמבואר שם בטור ובהרמב"ם פי"ד מה"א בדין שהתא עשר שנים וכ"כ השלטי גבורים בפרק הבא ע"י דהרמב"ם והסמ"ג סברי כהרי"ף עי"ש אך לדעת ר"ח ור"ת ודעמיהו דס"ל דאין כופין אלא דאתמר בפירוש צריכה ביאור לנ"ד הן אמת דאף לדידהו מ"מ שארי למקרייה עכברינא כמבואר בדבריהם וגם עבדינן ליה הרחקת ר"ת כמפורש במרדכי פרק המדיר הביאו הב"י סי' זה עי"ש

אמנם כד מעינינן פורתא נראה דבנ"ד דהוא יבמה לכ"ע כיפינן אף דלא נאמר כופין אלא יוציא והוא דלא אמרו ר"ח דהיכא דנאמר יוציא ויתן כתובה דלא כיפינן אלא באשה בעולת בעל אבל ביבמה אם הוא מאותו שנאמר בו יוציא ויתן כתובה כופין אותו וטעמא דמילתא דביבמה הקלו וכל היכא דבאשה דעלמא דדינא הוא דיוציא ביבמה כיוצא בו כופין וראיה לדבר ממה שכתב הר"ן בסיף פרק המדיר לדעת ר"ח וז"ל הלכך המדיר את אשתו מלהנות לה ומתשמיש המטה דאתנן בהו יוציא ויתן כתובה אין כיפין אותו על הגט אלא על הכתובה ואי תימא הא תנן ביבמות בפרק ב"ש הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כיפין אותו להוציא אלמא אפי' על הגט נמי כופין י"ל שאני התם וכו' אי נמי איכא למימר דבחליצה הקילו ע"כ. וכן הביא בש"מ בסוף פרק המדיר ר' ע"ז משם הרמב"ן תירוץ זה דהר"ן על קושיא הנז' דביבמה הקילו. וכן הביא הרשב"ץ בח"ב סי' ס"א בשם הרמב"ן וז"ל אבל הרב פקפק בזה לדמותו למודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שנראה לו שמקילין בחליצה יותר מבגט עכ"ד. ואינהו קיימי לסברת ר"ח כמבואר בדבריהם וסברי דהמודר הנאה מאשתו מתשמיש המטה ומכל הנאות שאין כופין ולא דמי למודר הנאה מיבמה דכופין דהתם הקילו והיינו כדכתיבנא והא ודאי דמה שכתב ר"ת בסי' קס"ה דאין כופין לחלוץ אלא אם היא שאותם שכופין להוציא לאו דוקא שכופין אלא אף אם היא מאותם שנאמר יוציא ויתן כתובה בחליצה כופין ומוכרח לומר כן דהא הרא"ש כשיטת ר"ת קאי וכן בסי' קנ"ד חשש לסברת ר"ח וכתב דראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה גט מעושה ועכ"ז כתב בסי' קס"ה על יבמה שנפלה לפני יבם נער ולא רצתה להתיבם בטענה שאמרה שהוא נער ובער וכו' ומסיק דכופין אותו לחלוץ אף דאין זה מאותם שכופין אם לא שנאמר דביבמה הקלו ולא בעינן אמתלאה כאותם שכופין דוקא אלא דקיל מניהו וכן הביא הרב מהר"י הלוי ז"ל בסי' ט' ראיה כיוצא לזאת לחלק בין אשה בעולת בעל ליבמה עי"ש שהוא ראיה לנדונינו ואין לדחות ראיה זו ממה שכתב הרא"ש וז"ל ואם היה תובע ליבם נראה דאמתלא גדולה נותנת לבריה שאינה רוצה להתיבם לו כיון שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה ע"כ. דנו דנראה מדבריו אלו שטעם כפיתו זאת הוא בעבור שאין לו פרנסה וא"כ הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס שכופין להוציא ומשו"ה כופין לחלוץ. הא ודאי ליתא דהרואה בתשובה עצמה בין יבין שאין עיקר טעמו משום דאין לו במה לפרנסה דאי הכי למה הוצרך להביא סמוכין דיליה מסברת רש"י ור"ת כיון דאין לו מזונות והוי כאומר איני זן ואיני מפרנס שכופין וכופין לחלוץ כיון שכופין להוציא וכגון דא אף למאן דס"ל דמי"ק ומה צורך לבקש לה פתח מכח סברת רש"י ור"ת אלא ודאי דאין טענת המזונות עיקר אצלו או מסיבה דלא קים ליה דלא היה בידו לפרנסה אלא מסברא אמרה דכיון שהוא נער ובער ואינו יודע להרויח ממילא יבא לידי מדה זו שלא יהיה לו במה לפרנסה וזה לא חשיבא אמתלא חזקה לדעת הסוברים מי"ק ואף לא לדעת כמה מהפוסקים משו"ה הוצרך לסיועי נפשיה מסברת רש"י או כי ס"ל כסברת רבינו ירוחם הביאה הכ"מ בפי"ב מה"א דין י"א דמקשו על הרמב"ם וס"ל דדוקא באומר איני זן הוא דכופין להוציא אבל אם אין לו במה לפרנסה והוא רוצה ואין לו אין כופין להוציא עי"ש. ואפשר דהרא"ש נמי הכי ס"ל ומשו"ה לא עשה טענת אין לו לפרנסה טענה גדולה שבעבורה יכופו לחלוץ לכו"ע כיון שאינה מאותם שכופין להוציא משו"ה הוצרך לסיועי נפשיה מסברת רש"י. ואם כנים אנחנו בזה בקשנו לו חבר לרבינו ירוחם ומצאנו לו רב הוא רבו הרא"ש דס"ל הכי ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' קי"ג שאמר מר שלא מצא חולק עם הרמב"ם בדין זה

נמצינו למידים מכל המקובץ דכופין את היבם