זרע יעקב ש

הם ואין צורך לכל זה כפי מה שכתבנו דמהר"ם אי אפשר לו לתרץ כתירוץ הריב"ש לפי שטתו ככל האמור ומדובר ופשוט הוא. לפי ענ"ד גם מה שהקשה הרב החביב שם להרשב"ץ דהיכי קאמר דמדנאמן בעיקר הדירה נאמן בנשואים והלא יש לחלק שאם נאמר בעיקר הדירה דאיכא אומדן דעתא דעמ"כ נשאה אבל בנשואין דליכא אומדן דעתא שעמ"כ אירסה לא יהיה נאמן והיכי מוכח דמדנאמן בעיקר הדירה דנאמן לנשואין ולפי דעתי צ"ע עכ"ד. ולדעתי לא קשה מידי דהרואה בתשו' עיניו יחזו דעקר טעמא דנאמן בעיקר הדירה כי איכא כפירה ביניהם הוא משום דבסתם נמי יכול להוציאה וא"כ אף בענין הנשואין דינא הכי דאם התנו בעיקר הדירה וסתמו בענין הנשואים דינא הוא דהנשואין במקומו בדלית לה טענה המתקבלת בב"ד לשיהיו הנשואין במקומה כמ"ש בחלק השלישי שבזה החלק דבר הרשב"ץ בתחילת דבריו וכיון שכן שפיר יליף מעיקר הדירה דעלמא דדיניהם שוה ואומדן דעתא טובא איכא הכא כמ"ש שם דמה טענה יש לה לומר שיהיו הנשואין בחונים וכו' אין זה כי אם רוע הלב וכו' עין שם

זאת ועוד אחרת ראיתי בד"ק שחידש לנו מחלוקת חדשה בין שני המאורות הגדולים הנז' הרשב"ץ והריב"ש שכתב וז"ל. והנה עיניכם רואות שהרשב"ץ פליג אהריב"ש דהוא פסק דכיון שלא היו שם עדים שהתנו ביניהם אינו יכול להוציאה לנשואין לעירו והרשב"ץ פסק דנאמן אף לכנוס. ותמהני על הרב ב"י דכתב תשו' הריב"ש וסמוך לה כתב תשו' הרשב"ץ ולא שת לבו אל סתירת שתי התשובות עכ"ל. גם הרב ח"מ בס"ק ט"ו שנינהו חולקים גם בזה עי"ש. ולפי מה דפרישית בשתי התשו' הנז' עינא דשפיר חזי יבין את זאת דאין כאן פלוגתא כלל דהרשב"ץ איירי בחלק השלישי דבסתם על ענין הנשואין יכול להוציאה משו"ה כי איכא כפירה ביניהם הבעל מהימן כדין עיקר הדירה והריב"ש מודה בזה אלא דהוא לא דבר בנדק זה אלא דבר הנביא בחלק הראשון והשני דשם הדין עמה בסתמא כמבואר לעיל משו"ה כי איכא כפירה ביניהם נמי הדין עמה והיא נאמנת וזה מוכרח ופשוט בדבריהם ומעתה אין כאן תמיהא על מר"ן הקדוש שהבין כמו שכתבנו

האמנם נראה דבהא ודאי פליגי הריב"ש אמהר"ם במה שכתב בסוף דבריו וז"ל ומה שטען שתשבע אמה אם לא היה כך התנאי עדין אף אמה תודה לבעל כדבריו יכולה היתומה לעכב ולומר אק אמי פסקה עלי מה לי או כנוס או פטור דומיא דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל דקי"ל כאדמרין שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ע"כ. וזה דלא כמהר"ם שמבואר בדבריו בתשובה הנז' דע"כ לא פליג אגמון אלא היכא דאינו חפץ לכנוס כלל דבעיא לעונה בזה ס"ל לאדמון דיכולה לומר מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אבל היכא דהוא רוצה לכנוס ויש בידה לקיים התנאי והיא אינה רוצה לקיים התנאי שהתנו אביה או אמה כנדון הריב"ש בהא מודה אדמון לחכמים דתשב עד שתלבין ראשה או תקים התנאי כיון שבידה לקיים עי"ש בדבריו ובנדון הריב"ש יש בידה לקיים שתלך אחריו ואפי' הכי מדמה ליה לההיא דנדון. ומתשובה זו דמהר"ם למד מור"ם בסי' נ"ד דאם ידה משגת ליתן מה שפסק אביה צריכה ליתן ואינה יכולה לומר או כנוס או פטור עי"ש. ותמהני דלא זכר שר תשובת הריב"ש הלזו דפליג עליה וכמו כן יש להפליא הפלא ופלא על מהרשד"ם חאה"ע סי' ס"ד שהביא תשובה זו של מהר"ם ודן כמוה וסמוך ונראה הביא תשובת הריב"ש הלזו ולא עלה על לבו לומר שהוא פליג גם הרב מ"ל פ"ו מהלכות זכיה ה"א כתב שלא לעשות מעשה בתשובת מהר"ם זו ותשו' הריב"ש תנא דמסיע ליה למר ולא הזכירה כנראה כי נעלמה מעיני כבודו

המורם מכל האמור כי מהר"ם והריב"ש והרשב"ץ כלם עולים בקנה אחד בענין הנשואין כשאירסה סתם שיכולה לעכב שיהיו במקומה ובעיקר הדירה אם אירסה סתם וקודם הנשואין אמרה שלא תלך עמו בזה סברי מרנן הריב"ש והרשב"ץ דאזלי לשיטת הרמב"ם בפירוש התוספתא דיכולה לעכב וחייב הוא או לשבת שם או יפטרנה בגט כאשר ביארנו ומינה נילף ליבמה שדינה כארוסה וקיל מינה דאי אמרה או ישב במקומה או יפטרנה בחליצה דהדין עמה וחייב לחלוץ וכ"ז שיהיה מקומה חו"ל וכ"ש נדון דידן שרוצה להוציאה מקודש לחו"ל הא ודאי פשיטה דהדין עמה כיון שהוא מאותם שאמרו יוציא ויתן כתובה כאשר ביארנו ביאר הטב

פש גבן לבאר ולהכריח אם כופין אותו לחלוץ בהכי דאף דהוי מאותם שיוציא ויתן כתובה הרי כתבו התוספות בריש המדיר בשם ר"ח ופסקה הטור בסי' קנ"ד ומרן בשולחנו הטהור הביאו בשם י"א דכל היכא דאמור רבנן יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו