זרע יעקב רצט

דמייתי לה דפליגי מכח קושיא דאי ס"ל כהריב"ש א"כ ק"ז פריכה הוא כמבואר בדבריו לעיל ולפי מה דפרישית אין כאן הכרח דהוא דבר בחלק השלישי ובזה מודה הריב"ש כיון דאין לו טענה המתקבלת ובסתם הדין עמו משו"ה בדאיכא כפירה ביניהם נמי הדין עמו ובזה אתי שפיר מה דדייק הרשב"ץ כלשונו הזך וכתב אחר שהוא מודה לו בעיקר הדירה כונתו דמודה לו שהיה תנאי בעיקר הדירה דאי לא הוה תנאי ונעשו הארוסין בסתם בזה הדין הוא דקודם הנשואין יכולה לעכב וה"ה בענין הנשואין וכיון שהדין כן בסתם ה"ה בדאיכא כפירה ביניהם שהדין עמה כחלק הראשין משו"ה הוצרך לומר כיון שמודה היא לו בעיקר הדירה שהיה תנאי ביניהם ממילא קם דינא בענין הנשואין כחלק השלישי שכתבנו ומן התימה על הרב דלדעתו דמבין דפליג אדמיתי ראיה מכח קושיא היה לו להביא ראיה ממה שמפורש בהדיא כדבריו כאשר הבאתי לשונו לעיל ומה לו להביא עצות מרחוק

עוד כתב הרב נ"מ שגם מהר"ם פליג על הריב"ש ומייתי לה ממה שראינו שהוקשה לו למהר"ם תיבת נשאה כאשר הקשה הריב"ש והוצרך לתרץ דאתא לאשמועינן בתיבת נשאה רבותא להיכא דהיה מיהודה ואירס בגליל ונשא בעבר הירדן דכופין אותה לצאת דע"מ קדושין הראשונים נשאה ואילו היה סובר כהריב"ש היה לו לתרץ דאתא לאשמועינן דדוקא מן הנשואין יכול להוציאה ולא בעודה ארוסה אלא עכ"ל דפליג עליו בהאי דינא ומשו"ה לא ניחא ליה בהכי אלו דבריו ז"ל. ודברי מהר"ם אלו הלא הם כתובים בהרא"ש סוף כתובות והטור בסי' ע"ה ולבסוף דבריו הביא תשו' מימון סי' כ"ח והוכיח במישור ממנה דהבעל יכול לכופה לצאת אף בעודה ארוסה הפך דברי הריב"ש עי"ש

ואחד הרואה תשו' מהר"ם הנ' בלבבו יבין שאין נדון מהר"ם מדבר בענין הנשואין דוקא אלא בעיקר הדירה דהיה התנאי שידור עמה במקומה וקודם הנשואין מאן החתן וע"ז פלפל בחכמה והסכים שיכול להוציאה לדור עמו במקומו ואין הנדון דומה לנדון דידן יע"ש דשם היה בענין הנשואין דוקא ואחר תלך ובהאי אפשר דמהר"ם מודה אלא דלא נכנסו השאלת מהר"ם בזה. והכי דייק לשון התשו' במ"ש וז"ל ומ"ש עולה עמו ואינה יורדת הלא חמיו פסק לו בנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבשנה וכו' מובן מזה שמכת טענה זו שלעה עמו היו רוצים לחייבו שידור במקומה בבית אביה ודחה. שכבר יש לו ממה שפסק לו חמיו לפרנסה בעירו כפי כבודה והיינו כמ"ש ומה שהקשה למה לא תירץ כתירוץ הריב"ש אחר המ"ר אין זה קושי דלפי שיטתו כפי' התוספתא אין תירוצו של הריב"ש מעלה ארוכה דרוח אחרת אתו כמבואר שם דפי' התוספתא דהוא מיהודה ואירס אשה בגליל כופין אותה לצאת היינו בעודה ארוסה יכול לכופה אבל אם נשאה בגליל סתם אינו יכול להוציאה ופי' כן לתרץ הירושלמי עם התוספתא ומשו"ה מקשי כיון שמה שיכול לכופה הוא קידם הנשואין דוקא אבל אם נשאה לה איך קאמר שעמ"כ נשאה שנראה שהנשואין גורמין לו לכופה וכל בתר איפכא וע"ז תי' ככתוב לעיל ולפי פירושו איך תנוח דעתו כתירוץ הריב"ש הא מיהא תיבת נשאה שמורה שהנשואין גרמה להוציאה ממקומה עדיין קשה שיורה הפך פירושו ואם אמרה הריב"ש היינו לשיטתיה דקאי כפי' הרמב"ם דמפרש התוספתא כפשטה דאחר הנשואין יכול להוציאה ועל זה תירץ שפיר דתיבת נשאה יורה דוקא ולא קודם הנשואין וכזאת וכזאת קשה על מהרשד"ם בתשו' הנז' ועל הרב בית שמואל ס"ק י"ג דתרוייהו קאמרי לדחות ראיות הריב"ש הנז' אשר הכריח מתיבת נשאה והם אמרו שיכולים לתרץ כתי' מהר"ם עי"ש. ואין זה אלא מן המתמהים איך נחה דעתם דעת עליון כתי' זה של המהר"ם לאומרו לדעת הריב"ש והרשב"ץ שהם הולכים לדעת הרמב"ם ואם אמרו לשיטתו דס"ל דמה שיכול להיציאה הוא בעודה ארוסה לא בנשאת סתם ולשיטתו אמר תיבת נשאה להשמועינן דמשכחת לה שיכול להוציאה אף בנשאת סתם כגון שהוא מיהודה וארס בגליל ונשא בעבר הירדן איך נאמר אנחנו. ותי' זה לשיטת הרמב"ם דמי שנשאת סתם יכול להוציאה דתי' נשאה אתא לאשמועינן להיכא דנשאת בעבר הירדן ומה חידוש יש יותר בנשאת בעבר הירדן מהיכא שנשאת במקומה ואדרבא איפכא מסתברא באופן שלא ראיתי בכל דברי הרבנים הנז' דבר המכריח ומלתא דמסתבר לומר דפליגי ואדרבא כל בתר איפכא דכה נכון וישר דלא פליגי ומדוקדק בדבריהם כאשר כתבנו וכן מצאתי בהרב החביב בספר דינא דחיי ח"א ד' פ"ד דפירש דלא פליגי בהאי כדברינו דשלשת הרועים האלה בשיטה אחת קיימי זו בלבד דהכריחו אשר הכריח לומר דהרשב"ץ לא פליגי אינו הכרח כלל כאשר יראה הרואה. גם מה שכתב לתרץ קושית הרב נ"מ לדעת מהר"ם אם איתא דס"ל כהריב"ש למה לא תירץ כתירוצו. דברים דחוקים