זרע יעקב רצז

ועוד קרוב בעיני לומר דאף דנימא דשייכה לסברת ר"ח והר"ש בן הרשב"ץ בזה"ז ואין לחלק בין לצאת ולבא דלעולם אין כפיה עכ"ז בנ"ד שפיר מצינא למימר דכופין אותו לחלוץ והיינו טעמא דדל מהכא קדושת הארץ לו יהיה כההיא דהוא מיהודה ונשא אשה מגליל דפסק הרמב"ם בפי"ג מה"א דכופין אותה לצאת שע"מ נשאה וכתב עלה הריב"ש בסי' קע"ז הביאו הב"י בהי' זה וז"ל אמנם נראה דדוקא לאחר נשואין אבל קודם הנשואים לא אעפ"י שכבר אירס אותה והייני דמסיים התוספתא דע"מ כן נשאה וכו' גם הרמב"ם ז"ל כשהביא דין זה שהביא התוספתא לא תלאו באירוסין אלא בנשואין שכך כתב וז"ל איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שע"מ כן נשאה אעפ"י שלא פירש עכ"ל. גם ממה שכתב הרמב"ם או תצא בלא כתובה מודה שלא כיון אלא לאחר נשואין שהרי קודם נשואין אין לה כתובה וכו' לפי אינו יכול לכופה מלכת אחריו וכו' ואם לא ירצה יפטור אותה בגט ע"כ לשון הריב"ש מפורש יוצא דבארוסה לא כיפינן לה ללכת אחריו אלא יפטור אותה בגט ואף שנדון איירי דהארוסה לא רצתה ללכת בעודה ארוסה אלא אחר נשואיה ועל זה הוא מה שכתב שאינו יכיל לכופה אלא ישאנה ואחר תלך למקומו. ויכל האומר לומר שאם הארוסה אמרה שאינה הולכת עמו כלל אף אחר נשואין דבזה כייפינן לה כיון שארסה סתם. זה אינו כפי ענ"ד אלא דאף דארסה סתם כל שאמרה קודם נשואין שלא תלך עמו כלל לא כייפינן לה אלא או ישב עמה או יפטרנה בגט דמדיוקא דדייק הרב מלשון התוספתא שע"מ כן נשאה משם נלמוד שדין הכפיה תלוי בנשואין דוקא ולא באירוסין דאם בעודה ארוסה אמרה שלא תלך עמו הויא כאילו אמרה קודם האירוסין ולא כייפינן לה וכן ממה דנקט הרמב"ם האי דינא בנשואה כמ"ש הרב ילפינן מינה נמי הכי

ואם כניה אני בזה אף אנו נאמר דיבמה דינה כארוסה ואדרבא קיל מינה וראיה מסוטה ד' כ"ד ע"א דר' יונתן אלימא ליה ארוסה דקדושין דידיה דסוקלין על ידו ור' יאשיה אלימא ליה שומרת יבם דלא מחסרה מסירה לחופה וכר' יונתן קי"ל דלדידיה שומרת יבם וארוסה תריויהו לא שותות ולא נוטלות כתובה וכן פסק הרמב"ם. מה שאין כן לר' יאשיה דלשומרת יבם משקין אותה נמצא דלר' יונתן שהלכתא כותיה שומרת יבם קילא מארוסה. וכן מצאתי בתשובת חכם צבי סי' קט"ז שהאריך להוכיח ששומרת יבם קילא מארוסה עי"ש ומן התימא על הרב שלא הביא מהך סוגיא דסוטה להוכיח במישור ככל מה שכתבנו א"כ איפה כיון שבארוסה דינא הוא דאף דארסה סתם יכולה לומר לא אלך עמך כ"ש בשומרת יבם הדרה במקום אחר והיבם בארץ אחרת שיכולה לומר שלא תלך אחריו אל מקומו ולארצו ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו או הוא יבא למקומה או יפטרנה בחליצה כמ"ש הריב"ש גבי ארוסה ופשיטה שאם ימאן כופין אותו וכן משמע מתוך תשובת הרב דבר משה ת"א יו"ד סי' מ"ב שהבין בדברי הריב"ש ככל האמור שהארוסה כל עוד שלא נשאת אין כופין אותה בעיקר הדירה והוא שנדון הרב שם באיש ששידך את בנו עם בת ראובן ושניהם תושבים בעיר לארסו וקודם הנשואין אמר הבעל שאחר הנשואים רוצה לדור בעיר סאלוניק ואבי הנערה מסרב בזה והשיב שיכול לכופה ולבסוף התשובה כתב וז"ל כל זה אינו ענין לנ"ד דלא אמרו הני רבוותא אלא לאחר הנשואין אבל קודם נשואים אעפ"י שכבר אירס אותה איני כופה להוציאה לשום מקום כמ"ש הריב"ש בסי' קע"ז וכן פסק הרב המפה ז"ל בסי' ע"ה סי"ב וכו' עכ"ל ומה דמות תערכו לו נדון הרב לדברי הריב"ש שלא דבר בעיקר הדירה אלא בענין הנשואים ונדונו של הרב בעיקר הדירה אלא ודאי דהבין בדברי הריב"ש כדכתיבנא דאף בעיקר הדירה יכולה לעכב כל עוד שלא נישאת

אברא זאת מצאתי תשובת הרשב"ץ סי' צ"ז הביאה הב"י סי' זה שנשאל על נדון הריב"ש ממש ומסיק דיכול להוציאה בענין הנשואין לעשותם במקומו שכתב וז"ל הלכך מסתמא בלא שום תנאי הדין נותן לכוף אותה וכיון דמסתמא הדין נותן לכוף אותה השתא דאיכא טענה וכפירה ביניהם הבעל מהימן ואפי' חיוב שבועה ליכא עליה עכ"ל. ולפי פשטן של דברים נראה בהדיא דפליג על תשובת הריב"ש הנז' וכן פירשם מהרשד"ם חאה"ע סי' ס"ד דפליגי הני הרי אשלי רברבי ודחה הכרח הריב"ש שהכריח מדקדוק לשון התוספתא באומרה עמך נשאה וכתב שאין לדקדק מתיבת נשאה דכבר דחה זה מהר"ם בתשו' עי"ש בדבריו גם הרב נתיבות משפט ד' רמ"א פ"ב אזיל בהך שיטה שפליגי שכת' וז"ל ומדברי הרשב"ץ נראה שחילק ע"ז שהוא נשאל על נדון דידן והביא שהאיש נאמן לומר שהתנה עמה שהנשואין יהיו במקומו שאפי' בעיקר הדירה הוא נאמןע"כ ומאי אפי' שאני עיקר הדירה דבסתמא היה יכול לכופה שתרור עמו במקומו ולכך נאמן לומר שלא היה התנאי לחובתו