זרע יעקב רצה

ליה הא לאו הכי לא ועוד איכא בינייהו כמפורש בפוס' ולא כתבתיו שלא להאריך. ומבואר בתוספות בהחולץ דלדעת ר"ת דסבר מח"ק אי ידעינן דלא לשם מצוה קא מכוין והיא לא בעיא ליבומי כייפינן ליה לחלוץ והיינו בשיטים והיכא דלא ידיע אי מכוין לשם מצוה או לא כיפינן ליה במילי כמבואר ג"כ בפרק אעפ"י דס"ד בתוספות עיי"ש וכן הוא סברת הרא"ש והטור סי' קס"ה וכן פרשו דבריהם הרב ב"ח והרב בית שמואל שם ס"ק ג' וכן פירש דבריהם הרב מהריק"א ז"ל בתשובותיו לאה"ע הלכות יבום סי' ב' לתרץ דבריהם דפרק החולץ עם דבריהם דפרק אעפ"י דלא ליהוו כסתראי והוסיף לומר בסוף דבריו דלדעת ר"ת אף בלא ידעינן אי מכוין לשם מצוה או לא והיא רוצה בחליצה כופין אותו לחלוץ בשוטים עיי"ש. וכן פירש דבריהם הרד"ך ז"ל בבית פ' אלא דס"ל דסברת ר"י דפרק אעפ"י פליג אר"ת עי"ש שהאריך. וכן מבואר בתשו' לב שמח חלק יו"ד סי' ב' בכל מה שכתב הרד"ך ז"ל עכ"פ הצד השוה שבהם דכולהו ס"ל דלדעת ר"ת והרא"ש והטור כל היכא דידעינן דלא מכוין לשם מצוה והיא תובעת לחלוץ שכופין אותו בשוטים לחלוץ. וכזאת וכזאת מצאתי להתשב"ץ ח"ב סי' ק"פ ובח"ד סי' כ"ה דמבואר בדבריהם דלר"ת וסייעתו כשאינו מכוין לשם מצוה דכופין לחלוץ וכן נראה מפשט לשון רבינו ירוחם נתיב כ"ה ח"ג עיי"ש וגם מהריק"ו בשורש ק"ב נתן טעם לדברי רבינו פרץ ז"ל שפסק שכופין. כתב וז"ל והדין נותן דמאחר שמצות ח"ק ואי אפשר ליבם משום דלא שבקינן ליה מאחר שאין מכונים לשם מצוה בדין הוא שיחלוץ ויתננה לשוק דלמה יעגן והוא אינו יכול לכונסה וכו' וכן מצינו בכל מקום שמתעגנת האשה שכופין הבעל לגרש אליבא דכו"ע ואין לך עיגון גדול מזה דודאי יש לכופו לחלוץ וכו' ע"כ מפורש בכל מה שאמרנו

כי עפ"י כל האמור היה מקום לומר דבנ"ד אם יהיה האופן דידעינן בהאי יבם דמכוין שלא לשם מצוה כפו שנראה הדבר שכן הוא דהא נהיגי כל בני משפחת היבם הזה מנהג אבותיהם שלא לחלוץ ושלא לגרש ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וזה נראה שאם ירצה ליבם הוא כדי שלא לבא לידי חליצה ויעבור על מנהגו ולא לשם מצוה קא מכוין וכזאת מצינו בתשו' גו"ר חאה"ע כלל ב' סי' י"א באחד שאחר שרוצה ליבם כדי שלא ימות ואמר שזה מקרי שלא לשם מצוה. והגם ששם דחו דבריו באמת הבנין הרבנים המובאים שם והרב עצמו עיי"ש בסי' י"ב וי"ג הייני טעמא משום דמצו לפרושי מילתיה ולתרץ דבוריה שאמירתו שאמר שרוצה ליבם כדי שלא ימות היינו לומר שימות מעונש שלא קיים המצוה של יבום וזה יקרא לשם מצוה עיי"ש באורך לא כן באיש היבם הזה שאינו חולץ ואינו מגרש לא שייך לומר הכי דהתינח בחליצה בגרושין מאי מצוה איכא שלא לגרש וכי תימא משום דאיכא מאן דאמר בגמרא שנאוי המשלח התם היינו בזיווג ראשון ומגרש משום דמצא אחרת נאה הימנה וכיוצא. אך בזיווג שני וכ"ש במגרש בסיבה על זה נאמר כי שנא שלח ובני משפחה זו אינם מגרשים כלל וכמו כן אינם חולצים ובודאי דלאו משום מצות יבום קא מכוני ובנדון כזה אפשר דכ"ע יודו דמאי דבעי ליבומי לאו לשם מצוה מקרי

ואם כנים אנחנו בזה דהאי יבם מקרי דידעינן דלא לשם מצוה קא מכוין אי משום האי טעמא דכתיבנא או משום איזה הוכחה אחרת אשר יראה לב"ד ידיעה ברורה דלא לשם מצוה קא מכוין היה מקום לומר דלדעת ר"ת והרא"ש והטור ודעימיה דכופין ליבם זה לחלוץ כיון דהיא לא בעיא ליבומי ובפרט כי רבינו פרץ קאי כותייהו כמבואר לעיל

האמנם אחר ההשקפה הראויה נראה דלא מהני בנ"ד מה שאינו מכוין לשם מצוה ואי משום הא לא אריא מכמה טעמי חדא דכל זה אינו אלא לדעת ר"ת ודעימיה דס"ל דמח"ק. לא כן למאן דס"ל מי"ק דלדידהו יבמה יבא עליה מ"מ אף שלא לשם מצוה והאידנא פשטא ההוראה בישראל דמי"ק כמבואר בכל הפוסקים הלא בספרתם וכן פסק מר"ן בש"ע סי' קס"ה וכן כתב בתשו' בהלכות יבום וכן תפסו רוב הפוסקים עיין במהרלב"ח סי' ל"ו לב שמח סי' ב' מחיו"ד אורים גדולים עיי"ש. זאת ועוד אחרת דכמה פוסקים הראשונים איכא דאף דפסקו דמח"ק עכ"ז הם אמרו דלא כיפינן כלל אף שאינו מכוין לשם מצוה דאין כופין לחלוץ אלא באותם שכופין לגרש השונים בפרק המדיר אלא דמורדת לא הויא משום דמח"ק ומיכף נמי לא כיפינן כאשר הביאם הרב מהרלב"ח סי' ל"ו עיי"ש עד שהשוה ר"ת ורש"י והרא"ש כיחידים נגדם. ועד אחרן שאף לסברת ר"ת והרא"ש רבו החולקים בסברתם ואמרו דלדידהו נמי לא כיפינן אף דידעינן דלא לשם מצוה אלא כיפינן במילי דוקא או להתעותם הלא המה מר"ן בב"י סי' קס"ה והוא הפך מה שכתב בתשו' שהבאתי לעיל וכן פי' הרב מהרלב"ח בסי' הנז' וכן הביא הרב המאסף בשם מהר"ם אלשקר ואף המפרשים דבריהם בדרך