זרע יעקב רעט

דהו"מ לאקשויה הא מיהא בהך תירוצה מתורץ שפיר למילתיה וזה דוחק וע"ז מסיים מיהו לרש"ל כ"ש דאתי שפיר מאי דפריך והא איה חברינו קאמר ע"כ ר"ל דלדידיה אין צורך לשום דוחק דקושטא דמילתא הכי הוא דמפשט המשנה לא קשיא מידי לרש"ל דסבר דשאלה לחוד אינה מזקת להכי לא הקשה אלא למאי דמוקי לה במסל"ת הא לאו הכי לא הוה קשיא מידי לרש"ל

האמנם מה שקשה על זה הוא דכפי פירושנו בדברי מהריב"ל לא יכוון מה שכתב שם וז"ל אלא ע"כ דפליג הירושלמי את"ד ורש"ל כל ששואלין אותו והוא משיב אפי' לא יזכירו אשה לפניו קאמר דהוי מתכוין וכיון דפליג ומהא דידן אירושלמי אה"ן אגמרא דידן סמכינן ואין לנו לחוש על מה שאתמר בירושלמי כל שמזכירין לו אשה א"כ בנ"ד וכו' ע"כ וקשה דלפי מאי דמוקי השתא דפליג הירושלמי את"ד והיינו כפי' הס"ד וכיון דמוקי לרש"ל דשאלה לחוד פסל א"כ ר"י בעי תרתי שאלה והזכרה א"כ אמאי הוצרך לומר לנדונו דלא חייש להירושלמי אף דחייש ליה הא ודאי הלכתא כר"י ור"י תרתי בעי שאלה והזכרה ובנדונו לא הוה רק הזכרה ולא מזקא לסברת ר"י דהלכתא כוותיה וכן הקשה הרב ב"ד ש"ש שם וכן ראיתי למהר"ש סבע בתשו' ת"ו סי' קל"ב דמפרש ליה להירושלמי לפי' קמא דר"י תרתי בעי שאלה והזכרה ורש"ל שאלה לחוד סגי ליה ומייתי ראיה מפי' זה לנדונו שהיה הזכרה מסברת ר"י דבעי תרתי אלמא הזכרה לחוד לא מזקא והלכתא כוותיה עי"ש

ונראה דלא קשיא דלפי מאי דס"ד דכתיבנא דלרש"ל דסגי ליה בשאלה דסבר מתכוין להעיד פסול ה"ה הזכרה נמי מזקת לדידיה א"כ אי הוה חייש מהריב"ל להירושלמי הוה אמינא דאפשר דהלכתא בהא כרש"ל דנפיק מכללא משום דסבר לחומרא ובפרט דסברתיה כסברת ר"י דת"ד דסבר מתכוין להעיד סני וא"כ ניחוש לסברתו דאף הזכרת אשה מזקת והרב תומת ישרים שם נרגש מזה ויצא לחלק דמודה רש"ל דהזכרת האיש לאו כלום היא ונדונו היא בהזכרת האיש עי"ש והרב מהריב"ל לא הסכים בחי' זה להכי עקר הנדר מעקרו ואחר דלא חיישינן להאי הזכרה דאתמר בירושלמי כיון דהמחלוקת הזה לאו דסמכא הוא דהוא הפך תלמידין זה נ"ל פשוט

וממוצא דבר אתה למד כי מילתיה דר"י בירושלמי דמחמיר בהזכרת אשה טעמו משום דחשיב מתכוין להעיד דחיישינן דילמא הבין הזכרה זו כי כונתם לשאול ממנו והיא עצמה מה שסובר כת"ד דמתכוין להעיד אסור ומעתה נחה שקטה תלונת מהרח"ש בסי' מ"ד והרב אליא רבה סי' א' שתמהו על ההיא דמהריב"ל ח"ג סי' קי"א במשומד שבא לבית ראובן ואמר לאשתו שמת בעלה ונסתפק שם הרב דילמא חשיב זה מתכוין להתיר כיון שדבר עם אשתו ואמר שלא מצא דבר זה מפורש בספרי הפוסקים זולת להנ"י בפ"ב דיבמות שכתב שם שאילו אמר אמרו לאשת פ' שאני ראיתי שמת בעלה לאו מסל"ת דהא מתכוין להעיד ולהתיר ע"ש שהאריך והקשו דהרי הירושלמי כפי פירוש המרדכי דלר"י הזכרת אשה פוסל וכ"ש כשאומר הוא עצמו אמרו לאשת פ' וכו' והוא עצמו הביא בח"א הירושלמי ופלפל בו לדעת המרדכי ונוטה דעתי להחמיר ואיך אמר שלא מצא ומפורש הדבר בירושלמי כפי פי' המרדכי ז"ל

ועפ"י האמור אין כאן קושיא דלא מצי למילף מהירושלמי דהכא מטעם מתכוין להעיד נגעו בה וזה לא שייך אלא במזכרין לפניו לא כן באומר אמרו או שבא לבית ראובן ודבר עם אשתו כההיא דמהריב"ל לא שייך הך טעמא דשייך במזכירין לפניו דמטעם שאלה נגעו בה דאמרינן דילמא הבין שכונתם לשאול ממני וכוין להעיד משא"כ כשהוא הזכירה בתוך דבריו דלאו מהך טעמא חיישינן להחמיר דהא לא שייך אלא דילמא כוין להתיר והא ליכא למילף מהכא ולהכי הוצרך לדברי הנ"י ודחי זה אמרוהו הרב פמ"א שם מהר"מ דביטין סי' ב' והרב כהונת עולם סי' מ"ז עי"ש. והרב מהרח"ש לא בחר בחלוק זה ודחאו בשתי ידים וכפי מה שביארנו בכונת מהריב"ל לדעת המררכי והכרחותיו חי' זה מפורש יוצא החושה אל העין

וע"כ לומר כן דהא שם בח"א באותו פרק סמיך ונראה הביא ההיא דני' להוכיח שבאומר אמרו לאשת פ' וכו' דלאו מסל"ת הוא וחילק בין מזכיר הגוי המעיד אשתו למזכיר ביתו מההיא דמאן איכא כי חיואי עי"ש ולמא ליה להביא הך דנ"י ללמד ממני שהאומר אחרו לאשת פ' וכו' לילף מהירושלמי אשר הביאו שם תוך כדי דבור והוא עסוק בו וילמד דבר מדבר מק"ו או מג"ש אלא ודאי דפשיטא ליה דאין למדים ממנו להיכא דמזכיר העד שם האשה דהירושלמי מטעם שאלה נגעו בה וזה לא שייך כשהעד מזכיר האשה והוא פשיט

ואל תשיבני לסתור חי' זה ממה שכתב מהריב"ל עצמו שם וז"ל או דילמא דדוקא