זרע יעקב רעח

דר"י בעי תרתי שאלה והזכרת אשה והוא המקיל ורש"ל מחמיר וסגי ליה בשאלה לחוד להוציאו מתורת מסל"ת אלא דמשום דקשי' לי' דאי הכי הו ר"י מקיל ורש"ל מחמיר והו' היפך ת"ד והכי החליף את השיטא דר"י מחמיר ובדזוכר' לחוד נפיק מתו' מסל"ת ורש"ל הו' דבעי תרתי והמכריחו לזה נלע"ד שלא מטעמו של הר' ז"ל אלא היינו טעמא שלא בחר בדרך אשר פירשוהו כל הפוס' משי' דמשמע לי' דפלוגתייהו דפליגי ר"י ורש"ל בירושלמי היא עצמה פלוגתייהו דת"ד אי בעינן מתכוין להתיר או סגי במתכוין להעיד משום דהכא והתם בפירושא דמתני' דאם היה מתכוין קא מפלגי וע"כ חדא פלוגתא היא ומשו"ה סבר הרב דאי אפשר לפרש בכונת ר"י ורש"ל דחד אמר דבהזכרה לחוד וחד אמר בשאלה לחוד דהא ע"כ חד מנייהו טעמו משום דחשיב מתכוין להתיר וא"כ רש"ל דאמר כל ששואלין וכו' לא אפשר לומר דטעמו משום מתכוין להתיר דבשאלה לא שייך לומר כן ור"י נמי דאמר כל שמזכירין לו אשה אין סברא לומר דהזכרה לחוד תחשב מתכוין להתיר ודי לנו אם נחשוב אותה כשאלה אבל שתהיה חמורה משאלה להחשיבה מתכוין להיתר אין סברא כלל אלא ע"כ או ר"י או רש"ל חד מנייהו בעי תרתי שאלה והזכרה כי היכי דלהוי מתכוין להתיר ובתחי' היה סובר המרדכי דר"י הוא דבעי תרתי דהכי מסתברא מדנקט הזכרת אשה ואשכחן בתלמודין דבאומר השיאו את אשתו הוי מתכוין להתיר והתם העיד הגוי עדותו ואחריו אמר השיאו וכי' והכא נמי דכוותא דהשואל ישאל העדות מן הגוי ויזכיר בשאלתו האשה חשיב שפיר מתכוין להתיר ורש"ל דאמר שאלה היינו שאלה לחוד דסבר מתכוין להעיד פסול ובשאלה חשיב שפיר מתכוין להעיד וכפי זה לרש"ל ה"ה בהזכרה נמי חשיב מתכוין להעיד דהא שוים הם וכחדא שריין דהכא נמי איכא למימר דבהזכרת אשה לפניו הבין שכונתו לשאול אלא דנקט כל ששואלין כיון דר"י רהט בלשונו הזכרה להשמיענו דמטעם מתכוין להתיר מטו עלה הכא על יד הזכרת אשה עם השאלה זה היה כונת המרדכי כפי' הירושלמי כפי הס"ד אלא דמשום דק"ל דאי הכי ר"י להקל ורש"ל להחמיר והוי הפך ת"ד ולהכי אמר איפוך אנא דר"י מחמיר ובהזכרה לחוד פסל וטעמו משום דמתכוין להעיד וכסברתי' בת"ד וסבר דהזכרה חשיבה מתכוין להעיד שמבין הגוי שכונתו לשאול וע"ז משיב ורש"ל אמר דבעינן מתכוין להתיר כסברתי' בתלמודין ומשו"ה בעי תרתי שאלה וההזכרה עמה מחשיב לה מתכוין להתיר וכדכתיבנא

ועוד מכריחי לפי' זה משים דלפי' מהרח"ש והרב פמ"א בכונת המרדכי לא מתישבה שפיר ההיא סהדותא דר' חגי מעשה בל"ב זקנים שהתריסו וכו' כמובא לעיל דנחזי אנן היכי הוה ההיא עובדא דאי מעשה היה בשאלה והזקנים מחמירים ור' הושעיא ב"ר מקל ואתי הל"ב זקנים כרש"ל הלא אף לר"י אתו דאיהו נמי מודה בשאלה ומאי סיעתיה דרש"ל יותר מר"י ואם גיפא דעובדה הוה בהזכרה כדפירשה הרב פמ"א והזקנים מקילים ואתו כרש"ל דסבר דהזכרה אפי' מתכוין להעיד לא הוי אכתי לא ניחא דהא לא התרסה דהכה כהתרסה דת"ד דהתם מפורש פילוגתייהו דהזקנים עם ר' אושעיה אם בעינן מתכוין להתיר או סגי במתכוין להעיד כדי לפוסלו ואין סברא להרבות ההתרסות אך אי אמרינן דרש"ל בעי תרתי והייני כי היכי דלהוי מתכוין להתיר והוי מחלוקת הזקנים עם ר' אושעיא ב"ר הכא כי התם ואתי שפיר דהיינו דעובדא הוה באחד שהיה מתכוין להעיד ובזה הפליגו הזקנים עם ר' אושעיא ב"ר אי סגי לפיסלו משום דהוה מתכוין להעיד או בעינן מתכוין להתיר אלא דהא איכא בין ת"ד לירושלמי דהכא הזקנים מקילים ואתיא כרש"ל והיינו דתלי הכא ההתרסה בזקנים שהם מקילים שרצו לעשות מעשה נגד ר' אושעיא לעיניו והכי דייקא לישנא למיעבד עובדא והיינו לעשות מעשה לקולה ובת"ד הזקנים לחומרא ואתו כר"י ור' אושעיא מיקל ולהכי תלו ההתרסה בר' אושעיא נגד הזקנים כאמור האומנם בגופא דעובדא שוים הם הכא והתם

וכונת המרדכי לדעת מהריב"ל במה שכתב ולרש"ל כ"ש דאתי שפיר מאי דפריך וכו' נראה לע"ד דהכי מפרש לה דהנה פשט הסוגיא התם משמע דלא פריך והא איה חברנו אלא משים דמוקי לה במסל"ת הא לאו הכי דהיה שביק לה כפשטא לא הוי קשיא ליה מידי וכן נראה ממה שלא הקשה. הש"ס כן תכף אלא נטר לה עד דאוקי למתני' במסל"ת משמע דאי לאו הך אוקמתא לא קשיא ליה להש"ס וע"ז נתקשה המרדכי דלפי פירושו דר"י לחומרא והזכרה לחוד מזקת והה"נ שאלה לחוד והלכתא כותיה דר"י וא"כ כ"ש דקשיא לסברת ר"י אף קודם אוקמתת דמסל"ת היתה א"כ טרם כל הו"ל להקשות לסברת ר"י לתרוצי מילתיה משום דהלכה כותיה. להכי תירץ וכתב מהו בבכתה וכו' מודה ר"י ר"ל דכיון דמודה ר"י בהך תירוצה ומתרצה מילתיה שפיר לא מקשינן אמאי לא הקשה הש"ס מפשיטה דמתני' אליביה דאמרינן