זרע יעקב רנז

הקדש הא אמרי' בפ' הזהב שומר שכר לא ישלם שומר חינם לא ישבע והקדש מותר ברבית כדא' בהם אין דין רבית ואונאה להקדש וצדקה. הואיל דדין הדיוט יש לה אסורה ברבית אבל מורי שיחיה מתיר להלותה ברבית וראיה ממ"ש בירושלמי דמ"ק לוין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש ומלווין ברבית לעשות מצוה כ"ש לגוף המצוה והא דלא נקט ההם מעות של צדקה וכו'

וכן נראה מלשון האגודה ז"ל שכתב וז"ל וכתב ראבי"ה אע"ג דאמר הכא וכו' וההיא דאין רבית והונאה להקדש בר"ק וכו' וכן נראה מדברי הגאון מוהר"י בשורש הנז' ש הגדולים הללו הוא ברבית קצוצה וכן מתשו' מוכרי"ל סי' ל"ז שכתב שנתפשט המנהג להלוות מעות יתומים בר"ק מדכתבו קצת מרבויתא דמותר להלות צדקה ברבית מההיא דירושלמי לוין ברבית לחבור' מצוה אלמא ברבית קציצה קאמר דאי דרבנן היכי ילפי' מעות יתומים להלותם בר"ק מההיא דכתבו רבותינו דמותר להלות צדקה ברבית וההיא לא מיירי אלא ברבית דרבנן אלא ודאי ר"ק קאמר

ובאות ע"ז כתב לסבר' הרשב"א ז"ל להלכה הני פנייה דידן דקייץ להו בכל שבוע כך וכך וכן ת"ח המקבלים פרס מידי שבת בשבתו ותלמידים שבת"ת שנוטלים פרס קצוב בכל שבת אע"ג דהני אזלי והני אתו ולא הוי עניים מיוחדים הקדש שלהם ממון שיש לי בעלים מיוחדים קרינן ביה אלא דלענין פרס המלמדים חזר הדבר ממון שאין לו בעלים כדברי הרשב"א ז"ל כיון שנוטלים שכר מכוח ת"ת וע"ש ממין הבא סמו"ל לא"י דלאו בעלים מיוחדים מקרי ומותר להלותם ברבית קצוצה אפי' להרא"ש ז"ל יע"ש

ומעתה נבוא לכוונת המאמר ונקדים עוד מאי דאמרו בתנחומה וז"ל ויקחו לי תרומה קה"ו לי הכסף ולי הזהב אעפ"י שמשלי נתתם אני אפרע לכם בכפלים ע"כ והנה עתה שנשלם המלאכה והביאו את המשכן אל משה נסתפקו ישראל בהאי שכר שהקב"ה גדל פר"ע בכפלים ודאי כי הוא סברת השוחר טוב שהקב"ה זורע במעשיהם של צדיקים ועושים פירות ונתקשה מזה בעה"מ דהאי זקוק מנין. אי מדמינן לה לפיקדון כבר כתבנו בשם המרדכי דהמשתמש בפקדון והרויח אין צריך לשלם הריוח ואפי' חוב שעכבו והרויח כבר כתבנו כשם הרא"ש ז"ל ופסקי מרן בש"ע דאינו חייב ואי מטעם שכירות כבר כתבנו דמלבד דאינו חייב עוד בה דאיכא צד רבית כמ"ש מרן הב"י ז"ל

לכן כדי לתרץ אלו הדקדוקים הביא הפסוק של עוז והדר לבושה בהוא הלבוש שנעשה בעשיית המצות ומקרי חלוקה דרבנן וגם ותשחק ליום אחרון דהוא מזריעת המצוה הפירות היוצאים מהם כסברת הגאונים ז"ל דהא דאמרי' מבעל כיסו של חבירו דאין לו עליו אלא תרעומת היינו בשלא הרויח בו אבל אם הרויח בו חייב וכן דעת רב האי גאון ומוהר"ס גאון ז"ל בסי' ח"י וקרא הוכיח דאי אל שכר המצות לבד קאמר הרי קאמר עוז גהדר לבושה דהוא לבוש מהמצות שבוא עושה ומהו ותשחק ליום אחרון אלא שכל מהן שכרן של צדיקים והכל בא לרבות אפי' הפירות היוצאים מזריעתן הוא מתוקן להם לעוה"ב הוי ותשחק ליום אחרון והשחוק הוא בזמן ההוא דעיניו יחזו כפלי כפליים מהמצות שעשה והוא שוחק

וא"ת דעדיין יש לדוחה לדחות דהא כתב רש"ל ז"ל דאין ללמוד מתשו' המרדכי כיון דזה אומר ככה וזה אומר ככה והעלה להלכה דבין בפקדון ובין במלוה אפי' תבע פקדונו בדין וסירב ולא נתנו והרויח בהם הכל של נפקד דגרמא בעלמא הוא ע"כ, וא"כ חזר הדין והכל לנפקד ודבוותא גבי ישראל לאבינו שבשמים אין כאן וכיה בפרותיה על מצות לזה מביא מעשה דר' אבהו דלאו כל כמיניה דרש"ל ז"ל דהא הרב גו"ר ז"ל כבר דחהו בשתי ידים וגם רובם ככולם של הפוסקים פסקו בסברת הרשב"א ז"ל דבפקדון סתם אם שלח בו יד והרויח הוי לעצמו ונעשה גזלן עליהם ולא אמרי מסתמא לא משוי איניש רשועא ואם שלח בו יד לדעת בעה"ב הכל למפקיד

ושם רמ"ז מעשה בר' אבהו שהיה מסתלק מן העולם ורואה כל טוב שמתוקן לו לעוה"ב כל דייקא התחיל שמח כלומר רבשעת מיתתו הראו לו המעשים אשר לו יעשו וראה יותר ויותר משכר מצותיו אשר עשה דהיינו זריעת המצות ופירות היוצאים מהם והתחיל שמח ואמר כל אלין דאבהו ואני יודע בעצמי שלא עשיתי כ"ב מצות ואני אמרתי לריק יגעתי דכיון דלא נשלמה המלאכה עד שיפטר מן העולם ליכא שכירות ולבנו ובתו כחי כליתי בכל השנים הללו דאפי' ישלח דינו כפקדון והכל לנפקד

והוא מיחיב לא והוא מפרק לה אכן משפטי ה' אמת ופעולתו אמת אלהי ר"ל כיון כי הוא הדין ופעולתי את אלהי וגבי קב"ה כביכול לא שייך שולח יד בפקדון וכז' ח"ו כדי שיהיה הריוח שלו אלא כוונתו הוא להרויח לבעל הפקדון ובזה זכינו לדין דאפי' בפירות היוצאים בזריעת המצות הוי של בעל המצוה. הוי ומשחק ליום אחרון כי ביום אחרון רואה יתור נפיש רווחא ואתי