זרע יעקב רמט

בנפקד דעלמא דשלח בו יד נעשה שואל עליהן וכל הריוח שלו ואע"ג דלא שילם לו עדין וכו'

וזהו החילוק שיש ביניהם בין ר' אליעזר לר' יואל דלר' יואל השולח יד בפיקדון נעשה שואל ולטעמיה אזיל כמו שפי' דבריו דבזמן הזה בעה"ב הוי כשולחני ויש רשות להשתמש בהם ודינו כשואל ולר' אליעזר ס"ל בפשטא דמתני' דבין צרורין ובין מותרין בעה"ב אסור להשמש בהם והילכך כששלח בו יד נעשה גזלן עליהן והתם שאני שלא שלח בו יד כ"א משום אחריות הדרך וכששלח בו יד אין דעתו לגזול וכמ"ש באופן כי לענין הריוח הם שוים דהוא מן הנפקד זנלע"ד לחלק ביניהם

ומה שהביא עוד ראיה מדברי הרשב"א ז"ל שצריך גילוי דעת אהמ"ר משם תברתיה דכתב בתחילת דבריו אם הפקיד בידו סתם אין הנפקד רשאי ליגע בהם וכו' ואם שלח בהם יד והוציאם הרי זה נעשה גזלן עליהן ומשלם כשעת הגזילה יע"ש הרי מוכח דבלי שום גילוי דעת אלא בשליחות יד לבד קם עליה ברשותי' כמלוה אם הותירו הותירו לו ואם פחתו פחתו לו ואם איתא להא הו"ל לאשמועינן דלא קם עליה כמלוה אלא א"כ גילה דעתו

והרב ז"ל סייע עצמו מסוף התשו' הנז' שכתב דמן הסתם הוא לבעה"מ אלא א"כ אמר בפני עדים לעצמי אני מתעסק ועמו הס"ר דמשום הא לא איריא דהתם שאני כון דמתחילה נתן לו הנפקד לבעה"מ כל הריוח שהרויח במעות הפיקדון ונתן לו מקצת מעות הפקדון ומה שנשאר ממעות הפקדון נתעסק בו ואומר הנפקד דהמעות הנשארים הוי מלוה גבייהו ולעצמו הרויח על זה כתב הרשב"א ז"ל דלאו כל כמיניה לומר לעצמי הרוחתי כיון דמתחילה נתעסק על דעת בעל המעות ונתן לו הריוח ועתה שנתעסק פעם שניה ודאי אמרינן מסתמא על דעת ראשו' הוא מתעסק כבתחילה אלא א"כ אמר בפ"ע לעצמי אני מתעסק ומביא ראיה מהגוזל משיירה שהיתה הולכת דמוקי לה בגמ' בשותפים או בפועל כי מסתמא מציל לאמצע עד שיפרש בפ"ע דלעצמו הוא מציל וכמו כן הכא כיון דמתחילה נתעסק ע"ד בעה"מ צריך לפרש דבריו בפ"ע דלעצמו מרויח אבל מן הסתם אדרבא מדברי הרשב"א ז"ל משמע להפוך דאין צריך גילוי דעת

עוד כתוב בתשו' המרדכי שם בהגוול קמא סי' קכ"א וז"ל דהמבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעה"מ. דוקא אם נותנו לו מתחילה לקנות בו דבר להרויח ותור ואמר לא קניתי או לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא דכשאמרו חכמים. מותרי' ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא דברו אלא לשלם הפקדון אבל ברווחא אי מתרמי ליה זבינה למזבן לא חייבו לתת למפקיד ותו דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר אם מותרים הם ואם הם צבורים פטור נמי מן הריוח אעפ"י שחטא ועבר על דעת בע"ה והכי משמע לישנא דברייתא דפ' איזהו נשך ובירוש' נמי איתא ובס' חפץ הביאו הנותן מעות לחבירו ולקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח שככר מוציאין בע"כ אבל דרך פיקדון לא שכל זמן שהוא פקדון אין לו הפסד וביטול כיס ונראה דגבי פיקדון נמי אם תובע פקדונו מפני שאחר אני רוצה להרויח בו או להלוות והלא מעכב ומרויח בו גם את זה מבטל כיסו הוא ואם ידוע שמרויח בו חייב לתת מכאן ולהבא שהרי הוא מזומן להלותו וקרוב הדבר בעיני שאפי' אם תבע פקדונו מפני שזה אומר אני רוצה להלותו וזה אומר הלויתיו או עכבתיו כדי להרויח אם תקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד אתן לך חלקך וזה אומר לו אך שלי תתן לי כי בידי להלותו על משכון טוב שאין שים ספק בדבר אעפ"י שמבטל כיסו של חבירו ויודע לבסוף שנפרע החוב והרויח בו דפטור ולא דמי לאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע משום דהתם מתחילה נעשה שלוחו ושינה בשליחותו הילכך ידו על התחתונה ובתשו' רב האי גאון ז"ל מצאתי המפקיד מעות אצל חבירו אסיר להשתמש בהן בלא רשות בעל הפקדון ואם עבר ושלח בהן יד חייב באחריותן ואם הרויח בהן נותן לו מחצית שכר והקשה רשב"ם ז"ל כיון דשלח בהן יד הו"ל גזלן ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואמאי יתן לו מחצית הריוח ואומר אני דבמה שעבר קודם שתבעו לא עלה על דעת הגאון לחייבו בריוח והיינו כמו שהוכחנו לעיל ולא משוינן לגאון שוגג אך בכה"ג קאמר שזה תובע להחזיר לו פקדונו ששלח בו יד כדי להרויח ואינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד דהתם ודאי אי מסרב ודחי ליה מחייב נמי בריוח למיפלג בהדיה ע"כ יע"ש

וראיתי לרש"ל ז"ל בפ' הגוזל סי' ל' דקרא ערער על תשו' המרדכי שהשיב ליישב קושית רשב"ם ז"ל דהגאון מיירי אחר דהמפקיד תובע פקדונו והנפקד מסרב ודחי ליה מחייב תמה עליו ולא נהירא כלל דסוף סוף הדרא קושיא לדוכתה דאין לך גזלן גדול