זרע יעקב רמו

לספוקי אם כלו לו חדשיו כיון שהיה בעלה עמה בימי עיבורה כמו שדקדקנו לעיל הדין הוא דיחלוץ לה כמ"ש הטור ז"ל דלא משכח' אלא כשפירש ממנה אחר טבילת' ולא קירב אליה אח"כ

עוד אמרה וימת בן האשה הזאת לילה אשר שכבה עליו ר"ל דאע"פ שמתתו היה אשר שכבה עליו ולא מת מחמת חולי מאליו דיש ס"ד דכבר היה ולד של קיימה אפי"ה חייבת להיות זקוקה ועומדת לענין חליצה וכמ"ש הטור דל"ש מת מחמת חולי ל"ש נפל מן הגג או אכלו ארי כל שלא חיי ל' יום חולצת ולא פתייבמת וכיון שכן הוא ותקם בתוך הלילה ולקחה בני מאצלי כדי ליפטר מן החליצה מתרי טעמי חדא דבנה הוא החי וכיון שכן אינה חייבת בחליצה ותו דאפי' ימות גם הוא בתוך ל' יום הרי היא פטורה שהרי היבם מת וליכא יבם בעולם כדי שתהיה זקוקה לחליצה

ואני אקום בבקר להניק את בני והנה מת ואתבונן אליו והנה לא היה זה בני ותמהתי על המראה הגדול הוה ואמרתי בלבי שבני לקחה אותי בלתי וכ"ת מה תועלת לה לקחת בן אחרים כיון שאינו בנה ומה לה להיות קורא דגר ולא ילד וא"כ ליכא למיחש להכי לז"א דהנה ודאי איכא למיחש להכי שעשתה כן מטעם אשר ילדתי אותו וכיון שאנכי ילדתיהו איכא למיחש שעשתה כן כדי ליפטר מן החליצה

אז ענתה האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת ולא היו דברים מעולם ולא עשיתי מאומה וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי אז אמר שלמה המלך זאת אומרת וזאת אומרת ובזאת האמירה שתיהן הן שוות אבל בדברי הראשונה איכא למיחש לדבריה יען דאיכא רגלים בדבר וההברה נוטה דעשתה הנבלה הזאת וע"כ צריך אני לעשות מלתא שתודה בעצמה שאינו בנה והיינו כפי דבריה שאמרה שבנה החי עכשיו כשיביאו את החרב ואצוה לגזור את החי לשנים אז ודאי שתתרחם על בנה מלראות תרב שלופה על בנה ואדרבה אמרה גם לי גם לך לא יהיה גזורו מאחר שכל כך מתנכרת אליו להמיתו א"כ נתאמת דבריה של הראשונה דהיינו חמותה שאמרה שעשתה כך כדי להנצל מן החליצה ומשום החי אמרה גזרו אתו ויאמר המלך תנו לה לראשונה הבן החי כיון שרחמה על בנה ואמרה והמת אל תמיתוהו ודאי שהיא אמו אז ראו כל ישראל את חכמת שלמה דחכמת אלהים בקרבו ודו"ק

עוד יש לי לעמוד בהאי עובדא דעבד שה"ם ע"ה בענין השתי נשים זונות ממה שראיתי בספר החסידים בסי' רל"ב מעשה נורא שהביא וז"ל מעשה ברב סעדיא גאון ז"ל באחד שהלך למדינת הים עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת לימים מת האדון והניח כל הממון והלך העבד והחזיק בנכסיו ואמר העבד אני בנו וכשגדל הבן שהולידו שמע שמת אביו והלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד ונתאכסן בבית רב סעדיא ושם לפניו אלו הדברים ונתן לו עצה שידבר אל המלך וכן עשה שלח המלך אחר רב סעדיא לדון דין זה וציוה רב סעדיא להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל א' ולקח עצם לעומת עצם של אבי הבן והניחו בספל העבד ולא נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי היו גוף אחד ולקח רב סעדיא הממון ונתנו לבני שבא עכ"ל

וא"כ יש לחקור מדוע לא עשה שלמה הע"ה בזאת המעשה של הב' נשים זונות דזאת אומרת בני החי וזאת וכו' כמו שעשה רב סעדיא דהיינו שיקח עצם א' מהילד המת ויקיז' דם לשתי נשים ויניח העצם בב' הדמים והדם של האשה שיבלע בעצם אותה היא האם וממילא הילד החי הוא של האשה האחרת דלא היו שם בבית כ"א אלו הב' נשים

ואפשר ליישב בדוחק והוא דשהע"ה רצה לעשות הענין זה שהוא של חכמה כפי מה שפי' ויראו כל ישראל חכמתו אבל זה שעשה ר"ם איני כ"כ חכמה דזהו דרך טבע שהכל הולך אחר מקומו וכמו שפי' הרב המפרש של הסה"ח

או אפשר שרצה לעשות זה הענין שהוא יותר ברור וכמעט הודה בפיה שאינו בנה לא כן באותו ענין דיהיה איזה פקפוק לומר דזה אינו כ"כ ראיה

עוד יתכן לחלק דהתם שאני דכיון שהיה בן עם האב נעשה זה שנבלע הדם מכח דרחמי האב על הבן הוא מאד כמ"ש כרחם אב מה שלא נא' על האם ומה גם למ"ד שהיו זונות ממש אין להם אהבה ואדרבא שותות שם להפילם ועדיין הדבר צריך ישוב: חידושים מארז"ל

איתא בפ"ר פ' פקודי וז"ל ויביאו את המשכן הה"ד עז והדר לבישה ותשחק ליום אחרון מהו ליום אחרון שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעוה"ב הוי ותשחק ליום אחרון. מעשה ברבי אבהו שהיה מסתלק מעה"ז ורואה כל הטוב שמתוקן לו לעוה"ב התחיל שמח