זרע יעקב רמה

פטורה ולא היתה זקוקה ליבם אף שתתעבר ותלד בן כיון שיולדת החמותה בן אחר מיתת בנה דהיינו בעל הכלה פטורה כיון שלא נולד בחיים חייותו בפני הבעל של הכלה

אלא דזה דוחק וגם דבמדרש אמרו יבמות היו וזקוקות ליבום ואם איתא דהם כלה וחמותה אינם יבמות שתיהן אלא הכלה לבד. כי ע"כ אין ספק דכונת המדרש שאמר יבמות היו מדבר בשתי נשים זרות שהיו זקוקות ליבם והיו מעוברות והיו ממתינות ליפטר מן הזיקה וכשמת הבן של הא' עשתה זאת התחבולה להחליף המת וליקח החי וגם הרב כלי יקר אין ספק שזה היתה כוונתו לומר

והנה בהקדמה זאת של הרב הנז' יתכן לפרש כונת הכתו' ונקדים עוד מ"ש הטור בא"ה סי' קנ"ו וז"ל ואפי' זרע שיולד אחרי מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר מן החליצה ומן היבום ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא כגון שידוע שנולד לט' חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממו' אחר טבילתה ולא ולא קרב אליה אחר כן או אפי' אין ידוע וחי ל' יום אחר שנולד שגמרו צפרניו ושערו אבל אם ילדה ולא חי ל' יום אחר שנולד אפי' מת ביום ל' או אפי' חי ל"י ולא גמרו צפרניו ושערו הרי זה ספק נפל ספק קיימא וחולצת ולא מתיבמת לא שנא מת מחמת חולי ל"ש נפל מן הגג או אכלו ארי ומת ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך שלשים יום וכו' ע"כ

אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' יבום דין ה' וז"ל מי שמת והניח אשתו מעוברת וכו' אבל מד"ס עד שידע בודאי שכלו לי חדשיו ונולד לט' חדשים גמורים אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חי שלשים יום הרי זה ולד של קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום ע"כ דנראה דפליג הסברת הטור דלא בעינן תרתי שיחיה ל' יום וגמרו שערותיו אלא כיון שחי ל' יום פוטר מן החליצה וה"ה אם גמרו שערותיו אפי' שלא חי ל' יום הוי ולד של קיימא שהרי כתב בה' מילה פ"א הי"ג וז"ל מי שנולד בחדש הח' אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה וכו' הרי דכאן נקט סימני השערות ובה' יבום נקט שיחיה ל"י לומר דחדא מיניהו די

וראיתי להרב לחם משנה ז"ל שם בה' יבום שהקשה על הרמב"ם ז"ל ממאי דפסק בה' אבל פ"א ה"ח וז"ל ובן ח' שמת אפי' לאחר שלשים יום אין מתאבלין עליו ע"כ. הרי דפסק הפך ממ"ש בה' יבום דבה' יבום כתב דכשחי ל' יום הוי ולד של קיימא ובס' אבל כתב דאפי' לאחר ל' יום אין מתאבלין עליו והיינו ודאי משום דלא הוי ולד של קיימא והניחה בצ"ע ובה' אבל תירץ דבענין אבילות אזיל רבינו לקולא מאחר דקי"ל הלכה כדברי המקל באבל יע"ש

ולי נראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל בה' יבום מיירי שלא נודע לכמה נולד שכן כתב אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חיי ל' יום ה"ז ולד ש"ק דכיון שלא נודע מוקמי ליה אחר הרוב דרוב הנולדים נולדים בח' הט' וכיון דיש ל' יום סגי אבל בה' אבל מיירי כשנודע שנולד בח' הת' כמ"ש ובן ח' שמת אפי' לאחר ל' יום וכו' דא"כ איתרע לית רובא ולכן אע"פ שתי ל' יום אמרינן אין מתאבלין עליו זה נלע"ד

ומעתה יובן כונת דברי האשה שאמרה בי אדוני ר"ל דבי תלייא מילתא להגיד לאדוני מה שראיתי ואם לא אגיד ונשאתי עוני אני והאשה הזאת יושבות בבית ואלד עמה בבית רצתה לגלות דזה הבן שלה שהוא היבם נולד קודם שימות בנה הגדול ולא הול"ל אשת אחיו שלא היה בעולמו שהרי ויהי ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה ואנחנו יחדיו ואין זר אתנו בבית זולתי שתים אנתנו בבית והוצרכה לכפול דבריה מה שלא אמרה מקודם דמקודם לא אמרה כי אם אני והאשה יושבות בבית ולא אמרה אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית משום דבשעה שילדה חמותה היה בעל האשה הב' דהיינו בנה הגדול וא"כ ודאי היו ישיבה הב' אחים יחדיו ולא היה אשת אחיו שלא היה בעולמו ומה שאמרה אני והאשה יושבות אתא למימרא שע"י שאני והאשה יושבות ואלד עמה בבית משום הכי אירע לי זה המעשה שאם לא הייתי עמה בבית אחד לא היתה יכולה לעשות לי זה המעשה שעשתה אבל בשעה שילדה האשה האחרת לא היה איש כלל ומת ג"כ בעלה של הב' וא"כ ואנחנו יחדיו דהיינו שאנחנו שוים היינו אלמנות ואין זר אתנו בבית

וכדי שלא יטעו ויסברו דמאי דקאמרה אין זר אתנו בבית הייני ממש בפשוטו אבל לעולם הב' היה לה בעל והיינו בנה הגדול ומ"ה דקדקה בדבריה א זר למימר דדוקא זר אין אתנו אבל בנה הגדול במל הב' היה אתם ולאו זר מיקרי מ"ה הוכרחה להוסיף ולפרש דבריה זולתי שתים אנחנו לבד בבית ואפי' בעל הב' אין אתנו וא"כ בודאי שהיא זקוקה ליבם שיחלוץ לה ולא שיבם אותה כייון שילדה בן חי וכיון דאיכא