זרע יעקב רמד

ואין אתנו יודע ובלי ספק כי היא עשתה את הנבלה הזאת האמנם כבר כתבנו בשם מוהרמ"א ז"ל דחולק עליו דסמכינן על ס"ס אפי' היכא דאפשר לברר הדבר

ועוד קאמרה ואקום בבקר להניק את בני והנה מת ואתבונן אליו בבקר והנה לא היה בני אשר ילדתי כונתה לרמוז דהכא הוא הספק הבא ממיעוט היכרה וכבר מילתא אמורה בשם הרשב"א ז"ל שאין זה ספק דספק הבא ממיעוט היכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר והכא הוא דבר דמנכר דאם אין כאן בני אדם המכירים את הילד אני מכיר ויודע כי אין זה בני אשר ילדתי ואתבונן אליו מצד ההתבוננות שיש לי עליו ואין זה בני אלא החי הוא בני האמנם כבר כתב הרשב"א ז"ל עצמו בשם הרמב"ן ז"ל שם בב"י דצריך למיקם אמילתיה אי מקדיר או מגליד ולא אזלינן בתר היכרה

והנה האשה האחרת שמעה את כל דבריה וכל החילוקי הדינים ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי ותדברנה לפני המלך ובא קרא לת טוב טעם ודעת דלא תימא דהיו אומרת זה בני וכו' וזה בני וכו' בלא טעם אלא ותדברנה כלומר כי כל אחת מהנה היתה אומרת זה בני החי לפום דינא דהראשונה אמרה זה בני החי עם הטעמים שכתבנו והאחרת שאומרת זה בני החי עם החילוקים שכתבנו כי בכל א' וא' מטענותיה שטענה הראשונה כ"כ דאיכא מאן דפליג ומידי פליגתא לא נפקא וכל אחת ואחת מחזקת בסברתה כדי לזכות בה ועל זה חזר וכתב לה קרא

ויאמר המלך זאת אומרת וזאת אומרת ללמד את האדם דעת ולומר כי לכל אחת ואחת יש לה סמוכין דאורייתא עפ"י הדין ועפ"י המשפט ולא נשאר אלא כי זאת אומרת וזאת אומרת אבל לענין דינא לא מצינן לכפות ולזכות לשום א' מהנה אלא הדבר תלוי כי דהכי קי"ל דכל דבר התלוי בבדיקה וברירה הקולר תלוי על הדין לתור ולדרוש את הדבר עד מקום שידו מגעת וחכמתי עמדה לו להורות לעמים והשרים את רוחב לבו ובא במרמה של תורה להוציא הדין לאמיתו מה שלא עלה על לב איש היכא הדין נוטה והמה ראו כן תמהו וכשראו ששאל את החרב לגזור את החי כבר נטו דעתם דדינא הכי הוי

וזהו דקאמר וישמעו. כל ישראל את המשפט ר"ל החכמים שבישראל הבינו את דבר המשפט כי כל א' מהנה יש לה טענה וחזקה וספיקא דדינא והן שוות בטענותיהן וכפי הדין הו"ל לחלוק כי כל ספיקא דדינא חולקין אבל בהא אין בה דין חלוקה דכשמחלקין החי אין לשום א' מהן הנאה של כלום וזהו מה שנתקשו בזה דאיך יתכן לזכות את שתיהן וכשראו המעשה ויראו מאד כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו להבין העתיד כי אם הילד בודאי שאומרת אל תמיתוהו כי מה הנאה יש לה אחר מיתת הילד וכל זמן שהוא חי היא רואתו ומתנחם עליו ומרוב חכמתו שהיה לו צפה והביט כי כן יהיה וכן יקום

עוד ראיתי להרב כלי יקר ז"ל שכתב בכתובים הללו וז"ל ולפי הפשט שמעתי שהיו שתים נשים אלו כלה וחמותה והכלה היא אשר מת בעלה ונשארה זקוקה ליבם ולכן לקחה בן האשה שאצל החמותה כדי להפטר מן הזיקה באומרא שהיבם מת ולכן היתה בוחרת ואומרה גזורו גם לי גם לך לא יהיה כדי שימות היבם ותפטר מן הזיקה מכל מקום פ"כ. והקשה על זה היש אומרים דהא כי ישבו אחים יחדיו בעינן. ותירץ דאפשר לומר כי בן החמות שהוא הנולד בראשונה שלשה ימים ישב יחדיו עם אחיו בעל היולרת שניה וא"כ יבמה הוא בדין וכשילדה היבמה בן ומת בו בלילה לא יצאה ידי הזיקה כי הולד נפל הוא כל ששהא שלשים יום כאדם וחולצת ולא מתייבמת הוא ולכן היתה בוחרת לקחת בן החמות ובזה יובן הזכירם בטענתה ובנך המת כדי להיפטר מן הזיקה משני צדדים בבנה החי והיבם בנך המת והאחרת אומרח לא כי בנך המת ובני החי ועד"ז נוכל לומר למ"ד במדרש הנז"ל יבמות היו כי היו זקוקות ליבם והם מעוברות ולכך היו דנות על הילד כדי לצאת מן הזיקה של יבום וחליצה כאמור עכ"ל

ויש להבין כמ"ש ועד"ז נוכל לומר המדרש יבמות היו וכו' דא"כ הדרא קושייא לדוכתין מה שהקשה על היש אומרים דהא כי ישבו אחים יחדיו בעינן ואיך פירש עתה במדרש הנז' דהיו זקוקות ליבם והם מעוברות והלא לא יתכן לומר שתהיה זקוקה ליבם אלא אחר שילדה חמותה בפני בעל הכלה כדי שיתקיים כי ישבו אחים יחדיו אבל כל זמן שלא ילדה חמותה בחיי בנה הגדול דהיינו בעל הכלה אינה זקוקה ליבום ואיך כתב דהיו זקוקות ליבום והם מעוברות

ואפשר לדחוק ולומר דודאי מה שתהיה הכלה זקוקה ליבם הוא ע"י שנתעברה חמותה שאם לא נתעברה והיה מת בעלה של הכלה היתה