זרע יעקב רכט

ועוד דאי לאו דמסתפינא אמינא דמלבד דליכא סברא למוהרימ"ט מתשו' דכלל י"ג אדרבא נראה דיש לו סייעתא מדכתב בסוף דבריו ובנדון זה הקנין נעשה ונגמר בשעה שכתבו בהורדה שם החוכר וסכום החכירות ואעפ"י שלא נכתבה ונתתמה ההורדה לשם חוכר זה ולא בעינן בשטרות חתימה וכתיבה לשמה אלא בגט בלבד ושטר לא מיפסל יע"ש הרי מפורש דבשעת הקנין אם ידוע שם החוכר וסכום החכירות לא בעינן שיהיה מפורש וכן כתב שם דלא בעינן שיהיה נכתב לשם הלוה והכא נמי לא בעינן שיהיה נכתב לשם איש זה ונראה ממש שהוא כדברי מוהרימ"ט דכשהוא נודע ללוה שם המלוה לא בעינן שיהא מפורש בשטר וכמ"ש

מפורש יוצא לדעת הרא"ש והרשב"א ז"ל דשטר שכתוב בו כל המוציאו גובה בו חייב לפרוע הלוה להמוציאו בלא הרשאה אך אמנם מדברי מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ל"ח נראה דספיקי מספקא ליה והמוציא מחבירו עליו הראיה והוא שכתב על ראובן שיצא ערב ושעבד עצמו כערב בשעת מתן מעות לכל מי שידבנו לבו לתת סחורה לשמעון עד ג' אלפים לבנים וכו' ושאל השואל אם הערב חייב כי הוא טוען כי קודם לחוב שבשטר זה נתן המלוה הזה סחורה ופרע לו ושכבר נסתלק משעבוד ערבות זה והמקיף טוען שכל עוד ששטר כתיבת ידו של הערב בידו לעולם הוא משועבד וכו' והשיב לזה וכו' והביא ראיה מהא דכל הזן אינו מפסיד וכו' ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה קא עביד וכו' ומשני התם קאמר וכתיב הכא מי קאמר יזון כל הזן קאמר ונדון דידיה הוי כמי שאמר כל הזן וכו' דהא כל מי שידבנו לבו קאמר ואע"פ דיש לחלק ולומר דדוקא ההם דקאמר אינו מפסיד לבד אבל בנ"ד שכתב הנני נכנס ערב וכו' ושאר הטפויים א"כ אף דחייב לפרוע אמנם כפי הנלע"ד אינו ברור דהא בההוא דכל הזן אינו מפסיד לא אמרי' דאינו חייב לפרוע אלא משום דלא קאמר יזון הא אי אמר יזון אפי' אמר לא יפסיד לבד חייב. וכל טעמא דפטורא אינו אלא משום דל"ק בלשון צווי ואם בנ"ד דלא קאמר בלשון ציווי גם דאיכא רעותא אחרינא דלא ייחד לשום אדם איכא למימר דודאי אינו חייב. איברא דמדברי הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' נראה דמהני ואם ת"ל דאפשר לצדד ולחלק לחייב מ"מ ידוע הוא דכלל גדול יש לנו בדין מוציא מחבירו עליו הראייה וצריך להביא ראיה ברורה ואם לאו לאי. כל כמינה להוציא ממון וכו' ות"ד יע"ש

ואהמ"ר לא זכיתי להבין דברי קדשו דממקום שהורה מההיא דכל הזן לפטור לערב נראה לחייבו וכמ"ש הוא ז"ל דע"כ לא קאמר הכא הכי אלא דקאמר אינו מפסיד אבל אי קאמר אני משתעבד או מחויב פשיטא דבכל גוונא אסור והכא דקאמר ששעבד עצמו כערב בשעת מ"מ ודאי דמשתעבד לפרוע לבע"ח. ומה שרצה לדחות דהא בההיא דכל הזן אינו מפסיד לא אמרי' דאינו חייב לפרוע אלא משום דלא קאמר יזון וכו' וכל טעמא דפטורא אינו אלא משום דל"ק בלשון ציווי וגם דלא יחד לשום אדם וכו'

אי משום הא לא אירייא. דשאני התם דמטעמא דעושה שליח הוא ע"כ בעינן ציווי או יחוד אדם וכמו דדייקי הר"ן ורשב"ם והטור ז"ל דכיון דהוא לשון ציווי הוא כשלוחו וכשאינו בלשון ציווי או יחוד לא מקרי שליח אבל באני משתעבד וכנדון הרב ז"ל דבא בריבוי לשון שעבוד אע"ג שיהיה בלשון רבים ובלא ציווי מתחייב וכמ"ש

ומה שהביא ראיה מלשין הרא"ש ז"ל להתחייב לערב ג"כ אין ראיה לנדון דידיה דהרא"ש ז"ל לא כתב כן אלא בשטר כמו שנר' מדבריו אבל לא בכתב יד והוא ז"ל בכתב יד מיירי ומוכרח דסובר כן דיש חילוק בין שטר לכתב יד דהוא עצמו כ' בסי' ך' דאיירי בשטר כתב דבילדותו נשאל על ענין כזה אלא שהיה כתב יד וכתבתי כי הייתי חוכך להוציא ממון בכתב יד ועתה שהוא שטר וכו' והביא תשו' הרא"ש ופסיק ותני דחייב הערב באופן דמתוך דבריו משמע דס"ל דיש חילוק בין שטר לכתב יד א"כ קשה במה עלה ונסתפק וכתב דהמוציא מחבירו עליו הראיה לפי סברתו הערב הוא פטיר לכ"ע אי מטעם דכל הזן הוא פטור אפי' היה שטר כיון דאיני בלשון ציווי ומטעם דכתוב כל המוציאו דמדברי הרא"ש משתעבד אינו אלא בשטר אבל לא בכתב יד וכיין דנדון הרב ז"ל הוא בכתב יד הוא פטור

אם לא שנאמר דבסי' ל"ח לא נחית לענין הכתב יד אם חל עליו שעבוד או לא אלא עיקר שאלתו היה שהערב היה רוצה להיפטר מטעם שכבר נמחל שעבוד השטר על כן העמיק הרחיב אם יכול להפטר הערב או לא אבל בענין הכתב יד כיון דאינו צריך לאותו דבר הניחו בספק ובתשו' האחרת שקיל וטרי לענין הלכה

שו"ר למוהרימ"ט ז"ל בסי' הנז' שכתב בנדון מוהרשד"ם ז"ל דסי' כ' כמ"ש וז"ל ונ"ל לקיים דינו ולא מטעמיה אלא דכל האומר אני מתחייב לכל