זרע יעקב רכ

התו' ז"ל התם ד"ה דתניא רשב"א אומר העומד על המת וכו' משמע ליה להש"ס דמיירי אפי באינו כשר ע"כ. ובכיה הוא על אדם כשר כמ"ש מפני שלא בכה על אדם כשר וכן אמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. והספד היא על חכם כמ"ש כל המתעצל בהספדו של חכם. ועוד שינוי אחר נקטו בלשונם חכם שמת הכל קרוביו וכן חכם שמת אין לנו תמורתו משא"כ באדם כשר וצ"ל טעם שינויים אלו

והוא בהקדים מ"ש רבינו הקדוש האר"י ז"ל טעם לשלשה דברים אלו שצריך שיעשה האבל והוא כי באדם יש לו אור פנימי שהוא הנשמה שבתוך הגוף ואור מקיף על ראשו ופחות מזה לא אפשר וזה נקרא צלם כמש"ה אך בצלם יתהלך איש והמקיף מתחלק לב' זה ע"ג זה והוא סוד מ"ש רז"ל שבאדם יש בו בבואה ובבואה דבבואה נמצא דהם ג' בחי' או"ר אחד תוך הגוף ושנים מקיפים על ראשו ואלו נקראים חב"ד דהיינו הדעת הוא או"פ ובינה מקיף א' וחכמה למעלה מקיף ב' והוא מתחלק בג' אותיות צלם דהיינו הצ' היא הדעת והל' היא הבינה וה"מ היא החכמה

גם נודע שבחכמה שהוא מקיף ב' מאיר בו אבא ריבוע ע"ב וע"ב הוא חכמה ובבינה שהוא מקיף הל' תאיר בו אימא מילוי ס"ג וס"ג הוא אימא וכשמת האר' מסתלקים ממנו כל אלו הג' בחי' שהוא הצלם ואנו עושים שלשה דברים כנגד השלשה בחינות שנסתלקו ממנו דהיינו הקריעה אנו עושים כנגד הלב להורות על הסתלקות הא' שהוא הנשמה הפנימית היושבת בלב ואנו עושים בכיה להורות על הסתלקות מקיף א' שהוא בינה שכן בכיה עולה לז' שהוא מילוי דס"ג שעולה לז' ואנו עושים הספד להורות על הסתלקות החכמה שכן הוא מספד גי' ריבוע ע"ב שעולה קפ"ד שהיה מאיר בחכמה

עוד נקדים מ"ש רבינו ז"ל על מ"ש חז"ל בגמרא ד' צריכים חיזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים ותפילה ודרך ארץ דאלו הד' דברים הם ד' מוחין דגדלות תורה הוא חכמה מע"ט הוא בינה תפילה הוא חסדים דרך ארץ גבורות שחו"ג נקרא דעת יע"ש

וא"כ נמצא לפי"ז דכן הוא בכללות ישראל שכולם נחשבים כגוף א' וכנשמה א' ובכלות א' נעשה צלם א' דהיינו הת"ח שהם לומדים התורה נקראים חכמה והוא המקיף הב' ומאיר בהם אבא שהוא ריבוע ע"ב ולכן נאמר אב בחכמה ר"ל שאבא מאיר בחכמה ואדם כשר שאינו ת"ח אבל הוא בעל מצות ומ"ט נקרא בינה והוא מקיף הב' ומאיר בהם אימא שהוא מילוי ס"ג שעולה לז' וז"ש כי אם לבינה תקרא ר"ל שאימא מאירה באבא ושאר עמא שאין בהם לא תורה ולא מ"ט נקראים דעת שהם חו"ג דעכ"פ כל העולם כילו הם מתפללים שהוא כנגד החסדים ועוסקים ג"כ בדרך ארץ שהוא כנגד הגבורות נמצא דכל כללות ישראל אנו נחשבים כגוף א' וכנשמה א'

ולכך אמרו רז"ל דהיכא שהמת הוא ת"ח צריך להספידו יען שהוא חכמה והיה מאיר בו ריבוע ע"ב שהוא גי' מספ"ד וכשהמת הוא אדם כשר שהוא בעל מ"ט צריך לבכות עליו יען שהוא בינה שהיה מאיר בו מלוי ס"ג סגי בכי"ה וכשהמת הוא ע"ה אינו צריך לא זה ולא זה אלא קריעה דוקא שהוא כנגד הדעת שהיא הנשמה הפנימית היושבת בלב

ומ"ש חכם שמת הכל קרוביו הטעם הוא יען דכב' אמרנו שהחכם הוא רומז לחכמה וכל העולם נברא בחכמה כמש"ה כולם בחכמה עשית וכמ"ש רז"ל בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא חכמה שנאמר ראשית חכמה וכמו כן דרשו רז"ל שכל העולם ומלואו נברא בשביל התורה שנא' ה' בחכמה יסד ארץ וא"כ נמצא שהחכם שזכה לתורה הוא אב לכולנו שבשבילו נבראו שמים וארץ ולכן אמרו דהכל קרוביו דכולם נהנים ממני דבשבילו מתקיים העולם

וכמו כן מ"ש חכם שמת אין לנו תמורתו הכינה היא יען דבשלמא על אדם כשר יש לנו תמורתו דהמצות אינן משתנים ואף אם מת יש אחרים בעלי מצות כמותו אבל בענין חכמת התורה היא משתנית בכל דור ודור יען דמה שמחדש חכם א' אינו מחדש חכם אחר דכל אחד קבל חלקו מסיני א"כ משו"ה אמרו דחכם שמת אין לנו תמורתו אל"ח

ומעתה נאמר טעם דלמה באדם כשר הוא נענש במיתת בנים ובחכם נענש בחייו. הטעם הוא דאדם כשר כבר אמרנו שהוא בבינה ובינה היא אותיות ב"ן י"ה ולכך נענש הוא בבנים אבל חכם גי' חיים וכל החייות אינו נמשך כי אם מחכמה בסיד ואתה מחייה את כולם ואתה הוא כינוי לאבא שהוא חכמה כמש"ה כי אתה אבינו וגם כתב רבינו ע"פ ימותו ולא בחכמה דע"י המיתה הוא הסתלקות החכמה ממנו ולכן המתעצל בהספדו ש"ח נענש בחייו דהיינו ראוי לקוברו בחייו או אינו מאריך ימים עכ"ל

ואני ברגליו אעבורה לפרש דבריו דצריך קצת ביאור במ"ש דלת"ח צריך דוקא הספד ולאדם כשר