זרע יעקב ריט

פסקו הפוס' דבבע"ח לא נאמר דין זה כלל וא"כ לדידיה חשיב ב"ח כמת וס"ל דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה א"כ ראוי לקוברו בחייו דלפי שיטתיה בעלי חיים ומתים שוין הם וא"ש. דרב הוא דאמר כאן כל המתעצל בהספדו ש"ח ראוי לקוברו בחייו דהיינו דלשיטתיה אזיל וכו'

עוד יתכן לומר בכונת הני תרי מאמרי דח"א ראוי לקוברו בחייו וח"א אינו מאריך ימים בהקדים מאי דשנינו באבל רבתי והובא בירושלמי פרק ב' דבכורים ומייתי לה הטוי"ד סי' של"ט וז"ל ר' חנינא בן אניטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב אי שחלל את השבת מי מודיעני שמת בהכרת אלא המת לג' מת בהכרת עכ"ל

וראיתי להרב הגדול מוה"ד ז"ל בס"ה ראש דור בפר' משפטים שהביא משם הרב הישיש מוהר"ר שאול בר דוד ז"ל שפי' בהך ברייתא דמס' שמחות הנז' כונת הפסוק בתהלים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים הנה ורהבם עמל ואון וגו' מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה והכונה דכאשר יגיע האדם לע' או פ' שנה מי יודע עז אפך ר"ל אם בן ע' או בן פ' שנה אכל את החלב וכיוצא ונתחייב כרת הרי פלט ליה מכרת ובמה יודע עז אפך ומדת דינך הקשה לזה קאמר למנות ימינו כן הידע ר"ל דאכתי איכא כרת דיומי כמ"ש ר"ח ב"א עכ"ד

והוא ז"ל הרחיב הביאור בדרך זה עצמו בהקדים מ"ש רבינו הגדול האר"י ז"ל דזקן שעבר עבירה וחייב כרת יבא בגלגול נער וימות בהכרת ע"כ ומתוך דברי הרב אלו קשה דמאי קאמר בברייתא דשמחות הנז' דזקן שאכל את החלב וכו' היכי משכתת לה כרת והרי שפיר משכחת לה כרת ע"י גלגול שיבא אחרי מותו תכף והוא נער יכרת כמ"ש הרב ז"ל

ותי' דלזה דקדקו בלשונם בשאלתם לומר זקן שאכל את החלב או שחילל שבת מי מודיענו שמת בהכרת ובחון לשון הזהב שאמרו מי מודיעני שמת בהכרת דהול"ל כיצד יתקיים הכרת. אלא כונתם דנהי דלא פליט מכרת כי יחזור בגלגול והכרת יכרת אבל ר"ח שאל מי מודיענו שמת בהכרת כלומר מהיכן נדע שמת בחייוב כרת והוא עתיד ליכרת בגלגול שיבא ותי' שמת לג' הוא סימן דחייב כרת רמיא עליה

ועפי"ז יתבאר היטב הכתוב הנז' מי יודע עז אפיך ממש דייק כר"ח בברייתא הנז' שאמר מי מודיענו דודאי חיוב כרת רמי עליה אך מי יודע עז אפיך במה יודע איפה להודיע לבני אדם כשהוא בן ע' או פ' שנה שיבא בגלגול דיכרת לז"א למנות ימינו כן הודע יתפרסם הדבר אם ימות לג' וכמ"ש

ובזה שמעתי פי' בפני דוד משם הרב מוהר"י הכהן אומרים כונת הפ' בפ' בא שבעת ימים מצות תאכלו וגו' כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי די"ל מ"ש מיום הא' עד יום השביעי נראה מיותר דכבר נאמר ז' ימים וגו' ורז"ל דרשו מה שדרשו ולפי"ה ניחא והוא דאמרו שם במ' שמחות והביאו הטו' בס' של"ט לד' ולה' ימים זו מיתת דחופה וכו' לשבעה ימים זו מיתה של חיבה וז"ש כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ"ת דהתניח אם זה שאכל חמץ הוא רך בשנים אז שייך לומר ונכרתה הנפש ההיא אך אם זה שאכל חמץ הוא זקן בן ע' או פ' שנה מי מועדינו שמת בהכרת לז"א מיום הראשון עד יום השביעי ר"ל יש הוכחה לזקן אם נתחייב כרת או לא בענין מיתתו דאם נפל למשכב וישב מיום הא' עד יום השביעי ולא מת אז הוא מיתה של חיבה אבל אם מת בתוך ג' או ד' ימים זהו סימן שנתחייב כרת

מעתה נבוא לכונת המאמר והוא דכל המתעצל בהספדו ש"ח ראוי לקוברו בחייו ר"ל דחייב כרת שמת במבחר ימיו וע"ז נתקשה ר"י דהתינח אם זה המתעצל הוא רך בשנים אבל אם היא איש זקן בן ע' שנה מי מודיענו שמת בהכרת לזה בא ר"י ואמר איני מאריך ימים ימים דייקא ר"ל אינו מאריך ימים בחוליו וכמ"ש

באופן אחר ראיתי בכתבי הקדש של הרב החסיד המקובל האלהי הוא הרא"ש ז"ל שפי' בכונת המאמר הנז' והוא שדקדק עוד מלבד מה שדקדקנו כמ"ש קודם זה מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה על אדם כשר וצ"ל למה באדם כשר העונש הוא במיתת בניו ובמתעצל בהספדו של חכם העונש הוא בעצמו ובגופו דהיינו לקוברו בחייו או אינו מאריך ימים ומאי שנא

אמנם יובן במה שיש לחקור בדברי רז"ל דמצינו דישנו בדיבורם בג' מקומות והוא דדינא הוי דאבל חייב לעשות ג' דברים קריעה ובכי והספד קריעה בשעת יציאת נשמה ושלשה לבכי וז' להספד וג' דינין אלו מצינו בדברי חז"ל שאמרום בג' מיני בני אדם כמ"ש במ' שבת דק"ה דהיינו קריעה חייב על כולם בשעת יצי' נשמה ואפי' שאינו אדם כשר וכמ"ש