זרע יעקב קצז

הלכה בכל מקום וכו' יעו"ש ועיין לה"ה פי"ב מה' גזילה ואבידה שכתב משם הריטב"א ז"ל דלענין רפואות יש לשלם כמו שהתנה דחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה יע"ש והביא דבריו מרן ז"ל בס' הקצר י"ד סי' של"ו ס"ג ומור"ם בהגה ח"מ סי' רס"ד ס"ז יע"ש

נמ"ל דדבר שהוא חכמה כגון ענין הרפואו' והשבעת שדים יש לנו לשלם כמו שנדר דחכמתו מכר לו והחכמה שוה דמים הרבה ועוד למדנו דהיכא דהחיוב היא בת"ח אף שמן הדין מצי פטר נפשו יש להחמיר עליו לחייבו דחזקה על החבר שאינו משנה דיבורו וגמר ומשעבד נפשיה אפי' שפטור מן הדין

וכהאי סברא אשכחנא לה ג"כ למוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"מ סי' ס"ט דהעלה הרב שם בסוף תשובתו לענין נדון דידיה דמיירי במתחייב בדב' שלב"ל דקי"ל דאין אדם מקנה דשב"ל ואדם, מתחי' בדשל"ב כתב דכיון דהמתחייב הזה הוא ת"ח אפי' שלא בלשון חיוב מתחייב בדשל"ב כיון שיודע דדשלב"ל אינו נקנה מסתמא אינו מאנהו אלא חזקה עליו שנתחייב ונשתעבד גופו לתתם ע"כ

עוד נקדים סברת רבוותא דסברי בענין אם אסמכתא דאין אסמכתא אלא בתולה בדעת פצמו לפי שהוא בוטח בדעתו וסבר לעשות מה שאמר ולפיכך אינו מתנה בדוקא אבל תולה בדעת אחרים אין בזה משום אסמ' דבדוקא מתנה עיין במרן ב"י ז"ל סי' ר"ז מחו' מ"ו

ונקדים עוד מה ששאל הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' ס' על ראובן שמכר חפץ לשמעון שוה ב' בח' והתנו בניהם זמן הפירעון לכשתב' חומת טבריא ת"ו במאמר המלך יר"ה ועתה נבנתה חומת טבריא בשלימות כמו שהתנו. וראובן מוציא על שמעון שטר מקויים שחייב לו ח' לזמן בנין חומת טבריא וכבר נבנית א"כ יפרע לו. ושמעון טוען כי לא היה שוה מה שנתן אלא דבר מועט ושהיה דרך התול ושחוק כי לא חשב שתבנה חומות טבריא עד שיבא המשיח והיתה אסמכתא. יורינו רבינו והשיב הרב ז"ל דאיכא לדמויי לדיני אסמכתא דהו"ל כאומר כל אם לא תבנה חומת טבריא זה החפץ שנתתי לך לא אתבע ממך דבר ואם תבנה טבריא תתן לי יותר ממה שאני נותן לך והוי כאסמכתא ולא קני אפי' כתב עליו שטר מקויים ואפי' דלא קאמר לשון אם. הוי אם אסמכתא

ומעתה נבא לכונת הפוסקים דהנה שהע"ה נדר לחירם בעד שכר הפועלים אשר יכרתו הארזים ובעד עצי הארזים עצמם כי הם ביער הלבנון שבארץ חירם. יותר ויותר מכדי שכרם ומכדי שויים שכן כתיב ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר ותי' לך יתר, שם רמז דתרתי קאמר דמלבד כי נתון אתן פעולת העבדים בעד מה שכורתים הארזים עוד בה גם לך אתן ככל אשר תאמר בעד הארזים עצמן כי שלמה מרב חיבתו ושמחת לבו על בנין הבית נדבה רוחו לתת ולפרוע פי שנים שוה מנה במאתים

ברם פן יחוש חירם שאין בחיוב הלז ממש מצד הדין דהו"ל אסמכתא סמך דעתו לעשות מה שאמר אבל לא גמר בדעתו ואף שיבנה הבית כמו שסמך דעתו יכול אח"כ לבא בטענ' עם חירם דכה"ג לאו דינא ולא חל החיוב דהוי אסמכתא שנתחייב יותר מכדי שכר ושווי הארזים ותולה השכר לעתיד דהיינו לזמן בנין המקדש שכן נדר לו אתן לך ככל אשר תאמר כלו' לאחר גמר הבנין והיינו כאומר כל אם יבנה המקדש על ידי אתן לך ככל אשר תאמר ואם לא יבנה לא אתן לך כלום והיינו כעין אותה שאלה של המבי"ט ז"ל על מי שמכר שוה ב' בח' לזמן בנין חומת טבריא ונבנתה וטען כי לא חשב שיבנה עד שיבא משיח ופ' הרב דהוי אסמכתא דהו"ל כאו' כל אם לא תבנה וכו' וה"ן הוי אסמכתא כי יאמר המלך שלמה שלא חשב שעל ידו יעלה הבנין בדוקא אחר שדוד אביו עם היותו גבור ואיש מלחמות וידו בכל לא בנה הבית ולא טוב אנכי מאבותי ומי אנכי אשר אבנה בית לשם ה' ומי כמוני אשר על ידי יעלה הבנין בדוקא וא"כ הוי אסמכתא דהו"ל כאומר כל אם יבנה המקדש על ידי אתן לך וכל אשר תאמר ואם לא יבנה לא אתן לך ואפי' שלא אמר לשון אם הוי אסמכתא כמ"ש

לכן כדי לסלק טענה זו לבל יחוש עליה כלל ועיקר הקדים שלמה בחכמתו וכה דבר אליו אתה ידעת אח דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' מפני המלחמה ור"ל יכול היה אלא שלא היה רשאי מפני המלחמה ור"ל שלא נצטוה לבנות בהמ"ק בהיות מלחמה אלא אחר המנוחה כמש"ה והניח לכם מכל אויבכם וגו' לשכנו תדרשו כמשז"ל ועתה הניח ה' לי מסביב אין שופ"ר כלו' ואין לי דבר שמונע הבנין דשלי"ת עתה עת רצון היא ואין ספק שבודאי יעלה הבנין על ידי וליכא למיחש בחיוב הלז משום אסמכתא כאמור

והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי כאשר דבר ה' אל דוד אבי בנך וגו' כונתו לומר ברם דין זה אין בו משום אסמכתא והט' כי מה שהנני אומר לבנות בית