זרע יעקב קצו

ה' מהני ופשוט ואין מקום ליכנס לבית הספק והוא תמיהא גדולה על הרב הנז' ודוק. ולדידי נראה לפת"ד דספקו על הרב ב"ך ז"ל הוא כשהתיך הכלי שנעשה להדיוט ויחזר ועשה אתו כלי בעצמו כקומתו ומדתו מחדש אי אמרינן דלגבי מיהא אפשר כיון דחזר לקביעותו הראשון ולא פקע שם הדיוט מניה או לא. אבל ודאי דלפניו נגלו כל הני קראי דמשכן דנדבות הנשים והנך שאנו דעשו כלים אחרים וק"ל מעט עכ"ל

לכל הדברות ולכל האמירות הניתנין למעלה בפי' דברי הרמב"ם ז"ל למדנו דקירות ואב' שחצבן מתחילה להדיוט הנה לפי מה שהבין מרן ז"ל בכונת הרמב"ם אסירי לגבוה אפי' בחציבה בעלמא לשם הדיוט ולפי מה שכתבנו והוכח' ממ"ש הר"מ בפ"ח מה' מעילה עושין הכל מן החול, לשם חול אינו פוסל וקושיותיו של הרפ"ד מסייע לן דלא בעי שיעשה לשם קדש ודוקא גבי כלים דלית בהו מעילה עד אשר ישרתו בם בקדש בעינן לשם הקדש אבל מידי דאיכא משום מעילה משעה שמקדשן כגון קירות ואבנים אדרבא עדיף טפי לעשותם שלא לשם קדש כדי שלא יבואו לידי מעילה ומעולם לא פסל הרמב"ם ז"ל חציבה לשם הדיוט וכדכתיבנן

עוד נקדים סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל בפי"א מה' מכירה ה"ך חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך ה' שנים אעפ"י שקנו מידו לא ישתעבד דזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתן במתנה ע"כ. ושני המאורות ה"ה הרב בני שמואל והרב פ"מ סי' ל' כתבו דע"כ לא סבר הרמב"ם ז"ל הכי אלא דמתחייב בדשא"ק בלא כסף ובלא מחיר אם נתן לו שום מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא דשאב"ק ס"ל דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומקני ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא במתחייב בכדי ע"כ

וראיתי להרב תנא בס' מש"ל ז"ל שם דאחר שהביא סברת הרבנים ז"ל הנז' הביא לנו מן החדש משם הריטב"א ז"ל דס"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דבכל ענין אינו מתחייב בדשאב"ק ולא שאני ליה להרמב"ם ז"ל בין קבל ממנו שכר או מתחייב בכדי וחיזק הריטב"א האי סברא מל' הרמב"ם דה' מכירה יע"ש. וכתב עוד ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפי"ה ס"ל לרבינו שאם ערב בדבר שאב"ק ונתן על פיו פטור אלא ודאי לא שנא וכו' יע"ש

ולפי קוצר המשיג ועומק המושג לא ירדתי לסוף דעתו הרחבה של הריטב"א ז"ל במ"ש ועוד ערב יוכיח שהלוהו על אמונתו דמאי ראיה מייתי מערב שהרי האי טעמא דמשום דעל אמונתו הלוהו גמר ומשעבד נפשיה הוצרכו בש"ס לאומרו כדי לסלק האסמכתא דאיכא בערב דסתם ערבות הוי אסמכתא וכמ"ש בסו"ף גט פשוט וא"כ דיינו דבהאי טעמא אנו מסלקין ענין האסמכתא גם לא יפה כחו לסלוקי תרתי לריעותא האסמכתא דבעלמא לא קנייא וגם מתחייב בדבר שאין שב"ק שאינו משתעבד דטעמו שאינו משתעבד לאו משום אסמכתא אלא משום דהוי כמו מתנה ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל וא"כ אף דנימא דסבר הרמב"ם דהיכא דמקבל שכר חל עליו השעבוד וכמ"ש הרבנים הנז' הנה ערב שאינו מתחייב שאני דאיכא תרתי לריעותא כדאמרן ולא מהני טעמא דעל אמונתו הלוהו גם להחשב כאילו קיבל שכר על חיובו כדי שנאמר דחל החיוב בדשא"ק אלא הו"ל כאלו נתחייב בכדי בדשא"ק שאינו משתעבד דלא חל החיוב ודי במ"ש דמהאי טעמא מסלקינן האסמכתא ולזה הס' נוטה הבו דלא להוסיף עלה וכעת דבריו צל"ע

למדנו מזה דלדעת הרמב"ם ורבותיו דס"ל דמתחייב בדשא"ק שאינו משתעבד הנה לדעת הריטב"א ז"ל בכל ענין אמרה הרמב"ם ז"ל ואף אם קבל שכר לא נשתעבד ולדעת הרבנים הרב כ"מ והרב ב"ש לא אמרה הרמב"ם אלא במתחייב בכדי אבל אם קבל ממנו שכר שום מה אגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה

עוד נקדים מ"ש הרב בנימין זאב ז"ל בסי' ר"פ על ראובן שהיה לו בן יחיד ונפל למשכב וקרא לרופא א' מובהק לרפאתו ונדר לו חמשים פרחים אם יתרפא. ונתרפא הנער וביקש הרופא הן' פרחים וראובן מסרב ואו' שיתן לו שכר הראוי לו ולא מה שנדר והשיב דהדין עם הרופא ממ"ש הסמ"ג עשין ע"ד מעשה באחד שנגנב ממונו ונדר ק' דינרים לא' שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה והצליח ולא רצה בעל הממון לפרוע וחייבו ר"י לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן לענין הרפואות דרך ב"א לתת דמים מרו' ע"כ דברי הסמ"ג. ומכאן דן את הדין שחייב זה לפרוע כל מה שנדר ואפי' שלא ציער עצמו הרופא אלא באמירתו ציוה לעשות כו"כ חייב וכו'

ובסו"ד כתב וכ"ש דהוגד לי דראובן זה ת"ח הוא וחזקה על חבר שאינו משנה בדיבורו וכו' ולאו דוקא ת"ח ותיק אלא אפי' מי ששואלין אותו דבר