זרע יעקב קצד

מעשה הבנין ותיקוני בונין הכל מן החול ע"ד שלא לשם קדש וא"כ עכ"ל דמ"ש קורות ואבני' שחצבן לב"ה לאו היינו כמו שהבין מרן ז"ל דחצי' לשם הדיוט פוסל הרמב"ם ז"ל כמ"ש בתוספתא דע"כ ההיא תוספתא נדחה קרי לה הרמב"ם ז"ל משום ההיא דבונין בחול וכו' ומעולם לא הית' כונת הרמב"ם ז"ל לפסול החציבה לשם הדיוט וכונת הרמב"ם ז"ל כמ"ש קורות ואבנים וכו' יש לפרש בע"א וכדבעינן למימר קמן ודברי מרן צ"ע

ואען ואומר דמ"ש שאין עושים כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש דוקא כלים נקט ולא שאר מילי דשייכי לבנין בהמ"ק והט' דכיון דבדין הוא דכולי מקדש שתהיה עשייתו לשם הקדש כדאמרי' אלא משים גזירה שמא יבא לידי מעילה בונין הכל מן החול וע"ד שאינו קדש וא"כ בכלים דליכא למיחש בהו שמא יבא לידי מעילה בשעת עשייתן דהא אין הכלים מתקדשים ומועלים בהם אלא עד אשר ישרתו בם בקדש תלאן הכתוב בשירות וכמ"ש הרמז"ל פ"א מה' כלי המקדש לכן בעי עשייתן לשם הקדש

ומ"ש ואם נעשו להדיוט אין עושין אותם לגבוה לאו היינו דנאסרו משום שהזמינם להדיוט דודאי דהזמנה לאו מלתא היא רק נאסרו משום שנעשה בהם מעשה שנעשו כלים ונגמר תקונם לשם הדיוט ובכלים דלא שייכא בהו מעילה עד אשר ישרתו בם בקדש בעינן שתהיה עשייתן לשם הקדש כמדובר

ומ"ש קורות ואבנים שחצבן לבה"כ לאו משום דבה"כ קי"ל לגבי הר הבית והדיוט קרי ליה כמ"ש מרן ז"ל אלא הטעם משום ההיא דתנן בנדרים פ' השותפים הריני עליך חרם ואת עלי ב' אסורים וב' מותרים בדבר של עולה בכל כגון הר הבית והעזרות וכו'. כלומר דהפקר נינהו ולא דשותפים ואסירי בדבר של אותה העיר כגון הרחבה מרחץ וב"ה וכו' כלו' דכיון דשותפים הן בעיר אוסרים זע"ז ופס' הרמב"ם ז"ל פ"ז מה"נ ועיין בלח"מ ובט"ז י"ד סי' רכ"ד ובתיו"ט במ' נדרים מ"ש בישוב דברי הרמב"ם ז"ל יע"ש

ומשו"ה פסק דקירו' ואבנים שחצבן לבה"כ דשותפים אין לבנותם בהר הבית שלא מדעת כולם כי אם נבנה שם קורות ואבנים שחצבן לבה"כ דשותפין יהיו נכשלים בעון נדרים וחרמות כשיאמר אדם לחבירו הריני עליך חרם ואת עלי דאסורים בבה"כ ומותרים בהר הבית משום דהפקירם ב"ד ובודאי דאין ב"ד מפקיר אלא דבר שמביא אדם לדעתו להר הבית דאדעתא דיפקירו ב"ד הר הבית הביאו אבל דבר של שותפים כיון דאחד מן השותפים לא הביאו מדעתו לא הוי הפקר דמעיקרא מאן מחיל ליה להר הבית אלא כל היכא דאיתיה ברשותיה דמארי איתיה ודו"ק

ולפי"ז נמצ' דמעול' לא פסל הרמב"ם החציב' לש' הדיו' וכדמשמע מדברי ר"א ן' שמוע מה מזבח שלא נשתמש בהם הדיוט אף עצים דמשמע דמשימוש ואילך הוא דמתסרי אבל מקמי הכי אף שחצבון לשם הדיוט ועשה בהם איזה תיקון לשם הדיוט לא מיתסר ואדרבא כך הוא הדין לחצבון שלא לשם הקדש שלא יבא לידי מעילה וכמ"ש הרמב"ם בה' מעילה דעושין אותם מן החול כדי שלא יבואו לידי מעילה

וא"ש ההיא דארונה דמוריגין וכלי הבקר דאף דעשאן לשם הדיוט כיון שלא נשתמש בהם עדיף טפי לעשותן לשם הקדש ולא לעשותן מתחי' לשם הקדש כדי שלא ימעלו בהם ודוקא בכלים דאין מועלים בהם עד אשר ישרתו בם הוא דכתב הרמב"ם ז"ל דאין לעשו' תחילה אלא לשם הקדש כאמור ודוק

וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בס' ק"ס שפירש דמ"ש רבינו קורות ואבנים שחצבן לבה"כ וכו' הע' דאין עושים אותם להר הבית הוא משום דחמיר קדושת בה"כ מקדושת הר הבית לפי שבה"כ הוא בית תפילה בקבע יע"ש

ולכאורה יש סמך לפי' זה של הרב ז"ל והוא דאשכחן דקדושת בה"כ מדמו לה רבוותא לקדושת בהמ"ק כמ"ש המרדכי ז"ל משם מוהר"ם בפ"ק דשבת הובאו דבריו בב"י א"ח סי' קנ"א לענין עליה שע"ג בה"כ דאית דמדמי לעליות המקדש דקי"ל גגות ועליו' לא נתקדשו ואית דמדמי לעליו' היכל שנתקד' מדכתי' ואהיה להם למקדש מעט יע"ש ועין במוהר"י ח"ט חי"ד סי' ח' עמד על דברי מוהר"מ הנז' יע"ש

ולפי"ז שפיר נוכל לפרש ולומר דדעת הרמב"ם בהני רבוותא דקדושת בה"כ חמור למר בקדושת היכל ולמר בקדושת העזרה וע"כ פסק דאם חצבן לבה"כ אין עושים אותם להר הבית לפי שקדושת בה"כ חמיר טפי וקי"ל מעלין בקדש ואין מורידין וכדברי הרב המבי"ט ז"ל

ואולם זו היא שק' לפירוש הרב המביט דאף דנימא דהכי ס"ל להרמב"ם דחמיר קדושת בה"כ מקדושת הר הבית מ"מ היינו דוקא בבה"כ שכבר התפללו בו ונתקדש ע"י תפלה בקבע אמנם בחציבה