זרע יעקב קעט

דגדולה תשו' וכו' היינו כשלא הרבו פשע ורשע אז הקב"ה עושה לפנים משורת הדין לא כן עתה שיש רוב פשעים הקב"ה עושה דין גמור וקי"ל כדברי התוס' דס"ל דפשיעה לא אתי ע' ודחי ל"ת

ובזה יובן כונת הכתוב מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע די"ל דליערבינהי וליתנהו מי אל כמוך נושא עון ופשע אכן יתכן דשיעור הכתיב כך הוא מי אל כמוך נושא עין דהיינו על ידי התשו' הגם דיש ל"ת דלא ישוב וכו'. וכ"ת מאי ריבותא דתשו' והלא כך היא המדה בכל התורה כילה דאתי עשה ודוחה ל"ת ומאי עדיפותא דתשו' לז"א ועובר על פשע ר"ל דשאני הכא דהקב"ה עיבר בל"ת דלא ישוב וכו' על פשע ר"ל דבא ע"י פשיעה ומן הדין היה שלא ידחה עשה דתשו' לל"ת זה כמ"ש התוס' אלא מכח דגדולה תשו' דוחה אפי' שבא ע"י פשיעה וזה ריבותא

א"נ אפשר לומר בכונת המאמר גדולה תשובה וכו' בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות שנתן טעם למה שלא מנה פסוק ושבת עד ה' אלהיך וגו' בכלל רמ"ח מצות עשה וכתב הטעם לפי שהוא סופר מילין ממה שעתיד להיות באחרית הימים דאז תשוב עד ה' אבל לא שהוא ציווי ואינו מכלל מ"ע יע"ש

ומזה תמהני על מה שראיתי להרב נחלת בנימין ז"ל במצוה ע"ג בדנ"ה שחקר חקירת חכם דלדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו דס"ל דהתשו' היא אחת ממ"ע בכלל העשין ושבת עד ה' אלהיך א"כ כל הלאוין שבתורה לא יהיה בהם עונש מלקות ומיתה דהכי קי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והכל ניתק עם עשה דתשו' וכו' ותי' דהרי קי"ל אין לוקין על לאו שבכלל וטעמא דכיון דכולל דברים הרבה לא הוי לאו חמור ללקות עליו ומינה גמרינן לעשה הדוחה הלאו שניתק לעשה דה"ד בעשה פרטי אבל עשה דתשו' הוא כללי לכל ל"ת שבתורה אין בו כח לפוטרו מעונש מיתה ומלקות מטעם ניתק לעשה וכו' יע"ש

והוא תימא דמלבד דהרואה יראה בפ"א מה' תשובה דלא חשיב התשו' למ"ע מפסוק ושבת כ"א מפסוק והתודו וגו' עוד בה דבס' המצוה כתב בפי' דאין לימנות פ' ושבת למ"ע יען שאינו ציווי אלא סיפור דברים ממה שעתיד להיות באחרית הימים כנז"ל והוא פלי גדול

ובזה נבא אל המכוון והוא דמאחר דושבת עד ה' אלהיך אינו ציווי ואינו מכלל הרמ"ח מ"ע א"כ למה יהיה בו כח מלת ושובו אלי לדחות ל"ת שבתורה וזהו כונת המאמר גדולה תשו' שאעפ"י שאינה ממ"ע דוחה ל"ת שבתורה וזהו ודאי מכח גודל התשו'

א"נ אפשר לומר כונת המאמר בהקדים מאי דקי"ל הלכה רווחת לכ"ע דלא אתי דיבור ומבטל מ"ע א"כ יש לחקו' איך מקש' בקידושין דנ"ט ע"א עלה דמתניתין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל"י ובא אחר וקדשה בתוך ל"י מקודשת לשני לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו ר' אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור. איתיביה ר"ל לר"י כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולים מידי טוא' אלא בשיניי מעשה מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה. מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תפיק ומשני שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמי וכו'

נמ"ל דלכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה ור"י אתי דיבור ומבטל דיבור. ומחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה דטומאה דמחשבה דטומאה כמעשה דמי

וזה יהיה כונת הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דידוע מ"ש חז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וזה דבר גדול דמחשבה דטומאה כמעשה דמי והי"ל לצרף מחשבת עבירה כמעשה דהיא מחשבה דטומאה ועכ"ז מחסדיו הרבים אין הקב"ה מצרף מחשבת עבירה כמעשה. וז"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כמחשבתו הגם דמן הדין הי' שיצרף דמחשבת טומאה הוי כמעשה

וא"כ יש לחקור איך כשיתחרט האדם ואומר דברי וידוי על עונותיו כיצד מתקבלת תשו' והלא הוא חטא במעשה שעבר על איסורין דאורייתא ודרבנן בידים בפועל ובמעשה ואיך אתי דיבור של וידוי ומוציא מידי מעשה העבירות אשר עשה והא קי"ל דלכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה זהו כחה של תשו' ומעלתה דאפי' דהוי וידוי דברים יש כח לבטל מעשה העבירות

וז"ש גדולה תשוב' שדוחה ל"ת שבתורה הכינה גדולה תשובה דאע"ג דהוי בדיבור בעלמא דהיינו דברי וידוי עם כל זה דוחה ל"ת שבתורה עבירה שעשה במעשה דבעלמא קי"ל לא אתי דיבור ומבטל