זרע יעקב קע

ומה גם לך דאף את"ל דאמכרנה לא תהיה אלא לעני שאין לו בית לא למצרן דבעי לה לרווחא כמו אתה שתרצה אותו לגן ירק. ויבא אל ביתו סר וזעף וגו' על רמז תי' לך וכו'. ולזה במותו אמרה לו איזבל קום רש כי מת וגו' לרמוז דבנחלה ליכא לפליגי בין היכא דבעי ליה לרווחא לאין לו בית דאתה יורשו מ"מ ודו"ק

נחזור לבאר פסוקי המגילה הנז"ל ישנו עם אחד וגו' והנמשכים עפ"י מש"ל משם התוס' שכתבו בההיא דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו לא נאמר אלא במלך שהוא מאת המקום ב"ה דוקא ולא במי שמולך בזרוע יע"ש והנה ידוע מה שדרשו רז"ל המולך שמלך מעצמו

וז"ש ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם א' וגו' ודתיהם שונות מכל עם דאילו בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם לא פלוג בין מלך שהוא בהסכמת כולם למולך מאליו דדין מלך יש לו ואומה זו קמפלגי בין דא לדא כמ"ש

וא"ת מאי איכפת לך בזה לז"א דע"י כך את דתי המלך שהוא מעצמו אינם עושים לשמוע גזירתו כיון דלדעתם לית ביה משום דינא דמלכותא וא"כ למלך שכמותך שאתה מלכת מעצמך אין שוה להניחם יען דנפיק מניה חורבה כי ידברו את אויבים בשער וילמדו מהם בני עמינו הגרים עמהם והיית לאיין ולזה הקדים היותם מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך

הנה כי כן אם על המלך טוב איעצה עליך עיני יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככרי כסף אשקול בפירסום ע"י עושי המלאכה כדי שישמעו כל עם הארץ דמלך גמור אתה עליהם ואתה מותר בהם מדנחתית למזבינינהו ועי"ז תכון מלכותך מאד. והנה המלך להודיע ולפרסם כי יש יכולת בידו לעשות ולז"א הכסף נתון לך ובמכירה לחוד סגי לפרסומי מלתא

והשתא מה נמלצו דברי אסתר באומרה ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי דמה טעם תחריש בהתמכרם בלי עון ירוצון אכן עפ"י דרכינו ניחא דכונתה לומר דאילו לעבדים נמכרנו הי' מקום לומר דכל כונת המן לתועלת המלך שלא יטעו הטועים כמוהם יהיו לזלזל בגזירת המלך וזהו החרשתי משום דהייתי אומר דטעמו הוא כי אין הצר שוה בנזק המלך אמנם היה די והותר בפירסום מכירתם לעבדים לעיני העמים וידעו כל בשר דשליט הוא עליהם ואל ישעו בדברי שקר משא"כ עכשיו שנמכרנו להשמיד וגו' זה מורה דמשנאה הוא דקעביד

ויהי כמשיב המלך אחשורוש דהעיקרא דמילתא מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן הכונה לעשות מעשה זה רק כונתי היתה להראות כי הכל אוכל לעשות והכל בידי אבל לא ח"ו לבא עד קיצו ותצא מחשבתי לפועל

או נאמר דבאופן אחר עפ"י חילוק אחר שחילקו התוס' בין כששואל לעצמו לכששואל לעבדיו דכששואל לעצמו אין שומעין לו אבל כששואל לעבדיו שומעין לו שכן כתיב יקח ונתן לעבדיו

וז"ש ישנו עם אחד וגו' ודתיהם שונות מכל עם דיש להם חוקים משונים מכל אומה ולשון שאם המלך יחמוד לאיש מיטב שדהו ומיטב כרמו לאחד העם מהר ימהרנה לו ולא יחם לו ואם לעצמו ישאילנה מאן ימאן וז"ש ואת דתי המלך הוא הראש אינם עושים ווה משפט מעוקל. ולמלך דהייני לך לבדך אין שוה להניחם כי לך הוא הביזיון ולא לנו דהא אם תבקשנה לעצמנו יתנו לך. כי ע"כ אני דורש לכבודך אם על המלך טוב יכתב לאבדם ואז ינוח לך

יאמר המלך הכסף נתין לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך והכונה דהנה אנכי בא עליהם מתורתם דמי לא ס"ל דלעבדיו מיהא מצי למישקל אף אם אמסרם בידך כטוב בעיניך עשה ואם אקח כסף אמכרם נמצאתי לוקח לעצמי וכמו זר יחשב לפי דתם דלעצמו אינו יכול וז"ש הכסף נתון לך והעם לעשות בו וגו' דמעתה לעבדיו הוי ושרי

ולזה בהתנפלה אסתר לפני המלך כה דיברה במרירות נפשה דהנה בשגם דקי"ל כל האמור בפ' מלך מלך מוסר בו לעבדיו כדאמרן היינו דוקא למשול בם בגופם ובממונם כדמוכחי קראי את בחורכם הטובים יקח שדותי' יקח וכיוצא בזה אבל מעולם לא הותר בפרשת מלך להכרית אומה ולשון יחיד או רבים לא לעצמו ולא לעבדיו וזה משפט מעוקל אשר לא נשמע כמוהו

ז"ש כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד מה שלא חייבה התורה בפרשת מלך דהא אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו אף כי היה מקום לערער בזה דיהיו לעבדים כתיב לא להמכר ממכרת עבד רק למלאכתם עם כל זה החרשתי דהא מיהא רמיזא מלתא בפ' מלך שיהיו עבדים. אמנם דם נפשות אביונים היכן רמיזא דלא היה בכלל מעולם

ובאה התשובה דמי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו