זרע יעקב קנא

לומר שרז"ל מנעו זה ואמרו קטן נימול לח' דוקא אפי' דרבנן ודברי התור' לעיכובא דוקא והראיה ע"ז מיצחק שלא נימול עד יום הח' שאם היה מאמרי ובן ח' ימים לעיכובא שלא יעבור מהח' אבל למצוה מן המובחר מקדים קידם הח' דזריזין מקדימים למצות לא היה אברהם ממתין מלמול את יצחק עד ח' שהרי אאע"ה היה מן הזריזין הרבה. דממנו דרשי רז"ל דזריזין מקדימ' למצות מקרא דוישכם אברהם בבוקר. יכיון דחדית לן דביום הח' הוא לעיכובא שלא להקדים ושלא לאחר מעתה צריך טעם למה הקדימה בח' ולא מבן ג' וד' שנים דבשלמא אם היה כדקאמר מעיקרא שהוקדמה ביום הח' מפני שמצוה זו ראוי להקדימ' בכל האפשר ניחא אבל כיון דיום הח' הוא דוקא וצריך לאחר אותה א"כ מה טעם היתה בח'

וע"ז באי המאמרים הנמשכ' לבאר שהיה זה מפני הטעם שכ' המורה ז"ל ומ"ש בגמ' שלא יהיו כל העולם שמחים וכו' ולזה אמר רשב"י בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו ולפי רוב חיבתו יצר לו ודאי וכ"כ למה. ארשב"ן כדי לעשות רצון בוראו הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה וכו' וכל זה הוא כמ"ש הרב המורה ז"ל. וזהו מה שסיים ר' יודן אימתי הבן חביב אצל אביו וכו' לומר כי הנה הזמן אשר יחשוב החושב שהוא זמן הראוי למילה שהוא כשהבן מתחיל להשיח שהוא תחילת החינוך כמ"ש יהיה הזמן ההוא חביב הבן אצל אביו ואז משתעשע בו ואם תונח המילה אז לא יהיה אביו שמח במילתו באופן שהיה הח' טוב לפני האלהים ומוכרח אז עכ"ל הרב ז"ל

ובעקבותיו של הרב ז"ל הנז' נלע"ד כמתלמד מדבריו לפרש מאמר עפ"י דרכו. ונקדים מ"ש במכילתא פ' משפטים והביאו רש"י ז"ל בחומש ע"פ שבעת ימים יהיה תחת אמו ביום השמיני תתני לי וז"ל השמיני תתנו לי יכול יהא חובה לבי ביום נאמר כאן שמיני ונאמר להלן ומיום הח' והלאה ירצה מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן אפי' שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן וכן משמעו וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי עכ"ל. הרי בהדיא דהגם שאמר הכתוב ביום הח' תתנו לי אפי"ה אינו חובה לבו ביום אלא דנכשר משמיני ואילך לאפוקי דקודם ח' ימים אינו יכול. וא"כ ה"ה הכא בקרא דוביום הח' ימול יכולין אנו לומר דאינו חובה ביום ח' אלא בא לומר דמיום הח' התחיל זמנו למול ולאפוקי קודם ח' דאינו ראוי. ובזה הס"ד נכנס השואל ושאל קטן לכמה נימול דמן הכתוב ליכא ראיה וכמ"ש. ולזה באה התשו' כך שנו רבותינו בלשון המשנה קטן נמול לשמנה ר"ל שרז"ל הוציאו זה הס"ד ואמרו קטן נימול לשמנה בדוקא ולא אח"כ והטעם דבשלמא אם לא היה לנו כי אם הפסוק דוביום הח' ימול היינו יכולים לדרוש כמו שדרש בפ' דוביום הח' תתנו לו בג"ש דאינו חובה לבוא ביום וכן היה משמעו דמיום הח' והלאה אתה חייב למולו אבל עתה שיש לנו פסיק אחר במילת יצחק שאמר הכתוב וימול אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלהים דכאן א"א לדרוש כמו שדרשו בפ' ביום הח' תתנו לי א"כ בא זה וגילה דמש"ה וביום הח' ימול שהוא חיבה לבו ביום. וז"ש מה טעם כשם שנימול יצחק דמשם בארה דביום הח' דוקא חובה למול וליכא למימר דשאני אאע"ה שהי' זריז במצות ולעולם אינו חובה בו ביום שהרי כתיב כאשר ציוה אותו אלהים דמשמע דמה שמל אותו לת' היינו שכן היתה ציוויו ית' ולא משום זריזין

ועדיין נשאר לנו להבין במאי קא מפלגי רשב"י ורבי יודן ואפשר לומר עפ"י דרכו של מוהראנ"ח ז"ל ונקדים עוד מ"ש פרש"י ז"ל במ"ש בגמ' מ"ט אמרה תורה מילה בח' כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואו"ת עצבים דהכונה דלמה היא בח' ולא קודם לכן מפני שאו"א עצבים שאסורים בתשמיש המיטה ולדעת הרמב"ם ז"ל אין הפירוש כן דלמה אינה המילה קודם ח' אלא הכי פי' מפני מה מילה בח' ולא אחרי כן כשיגדל הילד כדי שלא יהיו הכל שמחים ואו"אעצבים כשתחזק להם אהבתו כנז'

והנה רשב"י לא ס"ל כסברת המורה דקאמר דאם תונח המילה עד אותו זמן שיהיה נמנע מלמולו אלא ס"ל כמ"ש בש"ס כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים דודאי שימולו אותו אלא שיהיו בעיצבון ולז"א דאעפ"י שאין חביב לאדם יותר מבנו כדי לעשות רצין בוראו היא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל בשמחה ואם תהיה לי המילה קודם לכן יהיה בעיצבון שאסור בתשמיש המיטה והוא מה שסיים רב הונא שעושה אותו יום משתה ושמחה וא"כ כל העולם שמחים בת"ה והוא אסור וזה ודאי כסברת רש"י בקושיית הש"ס מ"ט מילה בח' ולא קודם לכן

אבל רבי יודן ס"ל כסברת המורה דמאי דקאמר הש"ס מפני מה מילה בח' היינו ולא אחרי כן דקודם ח' לא צריכא למימר דהוייא כנפל טמון ומשו"ה