זרע יעקב קנ

שהתולה בטחונו בה' הוא שכרו מעתה ועד עולם בלי הפסק משא"כ בזכות אבות דיש הפסק לעה"ב

ועפי"ז יתכן לומר כונת הכתוב כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלינו מעולם הוא שמך דהכונה לומר דאף דבעוה"ז אבא מזכה ברא עכ"ז לא תלינו בזכות אבות כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו כי אם תלינו בטחונינו בך אתה ה' אבינו גואלינו והיה בנותן טעם יען כי מעולם הוא שמך כלומר דהבי' בך הוא לעולם ואין לה הפסק משא"כ זכות אבות דלא תחון זכותם לעוה"ב

ועד"ז אפשר לפרש כונת שני כתובים הבאים כאחד ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. והכונה שהכתוב הא' הוא טעם לכתוב הב' לענין מ"ש אשרי אדם בוטח בך דהיינו אשרי אדם בוטח בך ואינו תולה בזכות אבות יען הבוטח בה' משגב לנו אלהי יעקב סלה שאין לה הפסק אפי' לעוה"ב לא כן בזכות אבות שיש לה הפסק

ומן האמור אפשר שלזה כיווני רז"ל בפ"ק דפסחים וז"ל האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחייה בני ע"מ שאזכ' לעוה"ב הר"ז צדיק גמור. די"ל אמאי לא ערבינהו ע"מ שאזכ' לחיי עוה"ב אני ובני ולמה לא נקט גבי בני כי אם ע"מ שיחייה בני. אלא היינו טעמא כמ"ש דאבא לא מ"ב לעוה"ב אלא לעוה"ז ומשו"ה לא מצי למימר כי אם ע"מ שיחייה בני דאבא מזכה ברא בעוה"ז אבל לא יזכהו לעוה"ב

וזה יהיה כונת הכתוב בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלהים מחסה לנו סלה. די"ל מ"ש בטחו בו בכל עת דמשמע דודאי יש זמן דמוכרח לבטוח בה' ולא בא להזהיר אלא שיהיה בוטח בה' בכל עת בלי הפסק וזה פשיטא דאיזה עת יכול שלא לבטוח בה'. ועוד במה שנתן טעם משום דאלהים מחסה לנו סלה דנר' דאל"ה היה מותר לבטוח באדם והרי מקרא מלא הוא ארור הגבר אשר יבטח באדם. ולפי"ה ניחא והוא דבא להזהיר על הבוטח בזכות אבות בעוה"ז מכח דאבא מ"ב דאף דדבר זה אין בו איסור דהאמת הוא דאבא מ"ב מ"מ אני מזהירך דאף דיש זמן דע"כ אתה בוטח בהקב"ה לזכות לעוה"ב דבעוה"ב אבא לא מ"ב היותר טוב הוא כי בטחו בו בה' בכל עת אפי' בעוה"ז ונתן טעם יען כי אלהים מחסה לנו סלה שאין לה הפסק אפי' לעוה"ב מה שאין כן הבוטח בזכות אבות דיש לה הפסק לעוה"ב

ומעתה נחזור למאמרינו הניצב פתח השער ילמדינו רבינו קטן לכמה נימול וכו' והמאמר הזה הוא תמוה עד מאד ומבהיל הרעיון דאיך ארי נעשה שוא"ל במלתא שתינוקות שב"ר יודעים אותו וזיל קרי בי רב הוא. וגם בתשו' המשיב שהוצרך להביא מתניתא בידיה כך שנו רבותינו דנראה שאין זה מדאורייתא אלא מדר' ומקרא מלא דיבר הכתיב וביום הח' ימול וכו'. וגם במאמרים הנמשכים של רשב"י ור' יודן וגי' י"ל אם בדבריהם עצמם שנראה שאיני מובן ואם בקשורם זל"ז מה קשר יש זב"ז

וראיתי למוהראנ"ח ז"ל שפירש בזה עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בס' המורה בטעם היות המילה בח' משום דאם תונח עד אשר יגדל אפשר שיהיה האב נמנע מלמולו לחוזק אהבה שיאהבינהו אז יותר מאהבתו אותו בהיותו בן ח ימים שעדיין לא נתחזק הצורה הדמיונית בלבו כי אהבת הבן על אביו תגדל עם גדולתו דכל עוד שיגדל החשק הולך וגדל

ובזה פי' הרב הנז' כונת מ"ש דפ' המפלת מפני מה אמרה תורה מילה בח' כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ועמו עצבים. דהכונה מ"ט המילה בח' ולא אחרי כן כשיגדל הילד כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים כשתחזק להם אהבתו מצד תוספת אהבה כמ"ש

וזהו ששאל קטן לכמה נימול והוא שהשואל שפט בחכמתו כי המילה היה ראויה להיותה בהיות הולד בן ג' או בן ד' שנה כשמתחיל להשיח שהוא זמן החינוך ותחילת מעשהו בענין התורה וכמ"ש במ' סוכה קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה והוליד מזה תולדה כי טעם הקדמת מצות המילה מיום הח' היא כי למעלת המצוה הזאת כי רבה היא ולגודל תועלתה ציותה התורה להזדרז בעשייתה לעשותה בח' ימים מיד ולא החמירה תורה להצריכה קודם ח' ימים לפחיתות הולד בימים ההם שאז הוא כנפל טמון ולא ימנה מבואי אויר העולם עד יום הח' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה טעם זה ולכן לא חששה תורה אם לא תעשה עד יום הח'

ועפי"ז נסתפק השואל שמא המל קודם ח' יש שכר לפעולתו ומצוה מן המובחר קא עביד להיות זריז ומקדים למצות ודברי התורה שאמר ובן ח' ימים אפשר דלעיכובא קאמר למול בח' ולא יעבור מיום הח' אבל לא שהרוצה למול קודם הח' לא יהיה רשאי לעשות כן וכן מצינו דיש בתורה מצוה ועיכובא וע"ז השיב המשיב כך שנו רבותינו קטן נימול לח'