זרע יעקב קל

הכה ה' בפרעה ובמצרים דהנה פרעה הוא היה מסית לעמו כמש"ה ויאמר אל עמו הנה עם בנ"י וגו' ולמ"ד אשלד"ע פרעה למה לקה ולמ"ד נמי יש שלד"ע למה לקו המצרים והלא פרעה הוא המסית הוא המדיח והוא ז"ל תי' הרבה תי' לזה ומה שצריך לענינינו הוא דהא למ"ד אשלד"ע נמי מודה דהשליח דחייב המסית בד"ש ופרעה לקה בד"ש. ולמ"ד ישלד"ע נמי הכא הו"ל הנאה למצרים להיות משתעבדים בהם בכל עבודה וכבר השמיענו רבא דאם אמר לחבירו צא ואכול את החל שליח חייב דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ועוד דהא אמרי' התם דבמעילה דהקדש יש שלד"ע דיליף חטא חטא מתרומה וישראל יש להם דין הקדש

ובזה פי' הרב ז"ל כונת הפ' בירמיה קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה' דשם רמז על מ"ש כל אוכליו יאשמו שריבה אף למסית לעשות רעה עמהם והיה טעמו כי קדש ישראל לה' ודינו כראשית תבואתה שהיא התרומה דילפא חטא חטא מתרומה. גם רמז כל אוכליו ע"ד אוכלי עמי אכלו לחם דהוי כאומר צא ואכול את החלב דמתחייב השליח. ולפי הש"ס יקשה דלא יתחייב אלא א' וכל אוכליו למ"ל לז"א רעה תבא עליהם נאום ה' כלומר בד"ש דאפי' במלתא דאשלד"ע ה"ד בד"א אבל בדיני שמים חייב

ולענ"ד נראה לפרש כונת הפ' בא"א במה שי"ל במ"ש כל אוכליו יאשמו דהאי מילת כל מיותרת והו"ל אוכליו יאשמו דמהיכא תיתי דהיה ס"ד דמקצת האוכלים יאשמו ומקצתם לא יאשמו דאיצטריך קרא לו' כל אוכליו יאשמו. אמנם יובן במאי דתמן תנינן במעילה די"ט ע"ב וז"ל אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו. ופירש"י ז"ל וכן שתה א' בכוס של זהב אפי' אפחתו ופגמו כיון דקדושת הגוף היא ולא קדושת דמים דלאו לפדיה קיימא עדיין קאי לשירות ויש בו מועל אחר מועל ע"כ. ולענין דינא פסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה ה"ד יע"ש

הן עתה כיון דישראל מוקדשין הן למקום כשנשתעבדו בהם אומה אחת תו לא מחייב האומה אחרת דהא' מעלה והב' לא מעלה ואין לו עונש כלל אבל אי אמרי' דישראל יש להם דין כלי שרת למקום שאנו עובדים אותו תעבודו. ועוד דאי' במ' תנחומא ראשית תבואתה זה אדם הראשון שבראו הקב"ה לשרתו הרי דעיקר בריאת האדם הוא לשרת להקב"ה א"כ יש להם הדין מועל אחר מועל דיש להם קדושת הגוף וכל הנוגע בהם חייב כדין כלי שרת די' מא"מ

וזהו בא לרמוז הפסוק קדש ישראל לה' וכי תימא כי מגרעות נתן דעכשיו שהן מוקדשין אין מועל אחר מועל במוקדשין וכיון דמעל בהן אומה אחת תו לא מיחייב האומה אחרת ולזה בא הכתוב ואמר ראשית תבואתו דהיינו כמ"ש במ' זה אדה"ר שבראו הקב"ה לשרתו וכיון דמאז ומקדם יש להם דין כלי שרת וקדושת הגוף דאינו יוצא לחולין וכולן מועלין בהן ולזה אמר כל אוכליו יאשמו כיון דיש להם דין כלי שרת כולן מועלין בהן ודוק

$$ דרוש למעלת המילה. אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים

האי עלמא דמי לבי הלולא לעת צאת דבר מלכות ברקיעא לנטוע שמים וליסוד ארץ בראשית ברא: ידיעתו מכרעת ידו אבן פנתה מול הדרת אבן השתיה כי היא היתה יסוד העולם ממנה פנה שפע ימים ומשם בארה. זרח בחשך אור צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ועמד הקב"ה וגנזו ליהודים היתה אורה. דחזו ליה רבנן

האי מאן דבכוכב הכוכבים וצבא השמים עומדים כוכבא דשביט שמשא וסיהרא. ותחל הארץ ותשרש שרשיה. את עמודיה ואת אדניה. ויאמר אלהים יקוו המים ותראה היבשה. ברוח פיו את הכל עשה הכינה וגם תקרה. ורוח הבריות נוחה בעל חי בלתי מדבר וכל חיות ברא. יתוש קדמו שלשול קדמו לזבוב ולדבורה. שעורין דרבנן

האי מאן דבמעלי שבתא והיה ביום הששי גבר עלינו חסדו ואמיתו ואסף איש טהור מעין דוגמא של מעלה עפר מעפרה. וברוח מבינתו מים תיתן במשקל ובמשורה. עשאו גל של עצמות נתן עיניו בו ואזנים לשמוע ולבבו יבין חביב אדם שנברא. דו פרצופים בראו גופא מהיום כד נאים ושכיב ויעשיה כמשפט אשה הראוי'. לא תהו בראה לשבת ונרה. עביד