זרע יעקב קכה

היא מה שפירש"י ז"ל בדנ"ג דהיינו דאסור לקלקל בר"ה עכ"ל

ואהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו ודבריו תמוהים אצלי מאד במ"ש דאיסור זה דמקלקל בר"ה פשי' דהוי מדרבנן דאיך יתכן לומר דבר זה דאיסור זה דקלקול בר"ה ע"י כרית הבור הוי מדרבנן מאחר דמקרא מלא דבר הכתוב וכי יפתח איש בור וגו'. ואין לומר דמה שחייבה התורה הוא דוקא כשנפל בבור והנזק בא מצד הבור לא כן בכאן דנפל מקול הכרייה אינו אלא מקלקל בר"ה זה אינו דאפי' אם לא נחשוב אותו כבור ממש עכ"פ תולדה דבור מקרי וכבר אמרו בקמא ד"ג ע"ב תולדה דבור כבור ופסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' נ"מ ה"ב וז"ל הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו וכל המניח תקלה הרי זו תולדת הבור וכו' וראיה לזה הוא שדין זה דנפלה מקול החפירה פסקו רבינו בפי"ב מהנ"מ הי"ח וז"ל היה חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה אם נפלה מלפניה חייב וכו' הרי שפסקו בכלל נזקי בור שחייב מן התורה גם זה בכלל

ואפי' אי יהיבנא ליה כל דיליה דבהא דנפלה מקול החפירה אינו אלא איסור דרבנן כיון דהוי מקלקל בעלמא מ"מ מה יענה בסוגייא אחרת שהביא מ"ש בור של ב' שותפים וכו' אי דשוו שליח תרוייהו וא"ל זיל כרי לן ואזל כרה להו והזיק אשלד"ע הרי שבכאן לא איירי דנפלה מקול החפירה אלא שהזיק הבור עצמו כמש"ה וכי יפתח איש בור וגו' וא"כ איך כתב דעבירה זו היא מה שפירש"י בדנ"ג דהיינו דאסור לקלקל בר"ה והוא פלי דמאחר דהעבירה מפורשת בתורה הניח המקרא והלך אחר מה שפירש"י והדבר צ"ע

והיותר תימא על הרב החסיד ז"ל על ארעא דרבנן באות האלף אות ו' שהביא דברי הרמש"ל ז"ל אלו ולא נתעורר מזה והתימא הוא דכל מלאכתו של הרב ז"ל שמראה לנו איזה איסור הוא דאורייתא ואיזהו דרבנן ובכאן שתק ולא דבר כלום ולפחות הי"ל להביא ראיה לזה דאיסור מקלקל בר"ה הוי דרבנן דשתיקתו הוי כהודאה

ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי במה שראתה עיני להרדב"ז ז"ל בשנייות סי' רי"ד שכתב וז"ל שאלת ממני על מי שנשבע שלא לשחוק אם מותר לשים אחר במקומו לשחוק. תשו' ראיתי קצת פריצים מתירין דבר זה וראוי לגעור בהם ולמונעם מזה כי לא די שגוזלין איש את חבירו וכו' אלא שהם עוברים על שבועתם וכו'. ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהוא אסור לעשותו אסור לו לומר לאחרים לעשות ומה לי על ידו מה לי ע"י אחר יע"ש

ותמיה לי טובא במ"ש ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו לכל דבר שהוא אסור לעשותו וכו' והלא קיי"ל הלכה רווחת מוסכם מכל הפוסקים דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש ואיך כתב דשלוחו של אדם כמותו גם בדבר עבירה

ולזה צריך לומר בהכרח והוא דהרדב"ז ז"ל פסק כרבינא דאמר כי אמרי' אשלד"ע היכא דהשליח בר חייובא אבל היכא דלאו בר חייובא הוא מיחייב שולחו וא"כ הכא בנ"ד דהשליח לאו בר חייובא הוא דזה לא נשבע ומותר לו לשחוק משו"ה מחייב שולחו ודימה לזה כתב מוהר"ם ז"ל בתשו' סי' תצ"ג הביאו הרב הח' ז"ל ששאל במי שנדר שלא ישחוק אם מותר לומר לחבירו שישחוק בעבורו והשיב דשלוחו כמותו ואף ע"ג דאשלד"ע הא אמרי' במציעא היכא דהשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו וקי"ל כרבינא דהוא בתראה יע"ש א"כ גם הרדב"ז ז"ל ס"ל הכי

אלא דשוב אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ממה שראיתי להרדב"ז גופיה שם באותו חלק סי' תל"ב שכתב וז"ל שאלת ממני על אחד מהפריצים שהיה מלמד את בנו של ראובן לגנוב משל אביו ולהביא אליו וכן עשה פעמים ג'. תשובה אם בנו של ראובן הוא גדול אעפ"י שהוא בר שליחות כבר ידעת דאין שליח לד"ע לחייב שולחו הילכך לענין דינא פטור הוא אלא שיש לב"ד לגדור גדר בדבר ולהענישו כפי צורך השעה ומוציאין מידו כל מה שלקח מבנו כיון שהרגילו לעבירה וכו' ואם היה הבן קטן הדבר ברור שאין שליחות לקטן ואע"ג דקטן לאו בר חיובא הוא לא מחייב שולחו וכו' ואע"ג דרבינא אית ליה התם טעמא אחרינא דהיכא אמרינן אשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דלא הוי בר חיובא מחייב שולחו וכו' כבר פסקו רבוותא כלישנא דרב סמא דכיון דאמרה קמיה דרבינא ושתיק רבינא משמע דהודה לו וכ"כ הרמ"ה והר"ן ז"ל ע"כ. הרי בהדיא דהרדב"ז פסק כרב סמא א"כ דבריו סתראי נינהו כפי מ"ש בכונת התשו' דסי' רי"ד אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כדי שלא יסתרי דבריו אהדדי דגם באותה תשו' ס"ל כרב סמא א"כ הדרא קושייא לדוכתיה.