זרע יעקב קכב

העדים שהעידו שקר ובא להם מכשול ע"י הסתתו ודאי חייב בחיוב זה בד"ש לא שנא שוכר ל"ש אומר רק דברייתא הנז' לא מחייב בהא רק מיירי בחיובים בד"ש מצד ההיזק הנעשה לחבירו הן אמת שדוחק לפרש שכיוונו התו' כמ"ש אומר לא לזה וכו'

ואהמ"ר דבריו נפלאו ממני חדא דנאמן הוא לומר דהוא דוחק לפרש כונת התוס' דהאי פטור מד"ש הוא מצד נזק אבל חייב משום לפני עור לא תתן מכשול שהרי פטור דכתבו התוס' לגמרי קאמר והכי דייק מדברי התו' דקאמר דטעם דהוא פטור משום דהוא סובר אפשר לא ישמע לי דיראה דדיבורא בעלמא הוא דקאמר ולא הסית ולא הדיח. ועוד ראיה מהא דאמרי' בסנהדרין דכ"ט מנין שאין טועני' למסית מנחש הקדמוני דאי טעין ליה הקב"ה הומ"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וה"ט דאין שליח לדב"ע ולפי פשוטן של דברים קשה דמה מועיל לו טענה זו והא בד"ש דנו אותו ובד"ש חייב אלא ודאי דאף בד"ש היה פטור דלא היה התם כי אם דיבורא בעלמא וכמ"ש הרש"ך ולפי דבריו ק' דיהיה חייב משום דעבר הלאו דלא תתן מכשול דמצד זה חייב אלא ודאי דכי אמרי' פטור מד"ש אף משום מכשול פטור

וחזה הוית להרב פרי הארץ בח"מ סי' י"ג דנתן תרי תירוצי לקושיית הרש"ך זה יצא ראשונה שדקדק בסו' דקידו' במאי דפריך תלמודא מכלל דח"ק סבר אפי' מדיני שמים פטו' דאימא הכי נמי ומאי אולמיה של המקשן ע"כ פי' דכח המקשן היה מטעם דשמאי הזקן דקאמר דשולחיו חייב יליף לה מקרא דואותו הרגת דאשכחן דאיענש דוד שהיה המשלח וכונת המקשה ה"ך הי"א דת"ק דפליג עליה דשמאי הזקן היאך יתרץ קרא דאותו הרגת דבשלמא אי הוה אמינא דמאי דפליג הת"ק עם שמאי הזקן הוא לענין אם מחייב בידי אדם הוה ניחא קרא לדעת הת"ק דהו"א עד כאן לא קפטר הת"ק אלא מדיני אדם אבל בד"ש מיחייב וקרא דואותי הרגת הוה מוקי ליה לחייבו בד"ש ואילו לדעת שמאי הזקן מוקי הך קרא לחייבו אף בד"א ובהכי הוה ניחא ליה קרא לכ"ע אבל אי אמינא דאיפליגו בד"ש ולדעת הת"ק מפטר אף בד"ש א"כ לדידיה הך קרא דאותו הרגת דאשכחן דאיענש דוד ק' אליביה דבמאי מוקי לה ולהכי פריך שפיר מכלל דת"ק אפי' בד"ש פטור דלא אפשר מכח קרא זהו כחו של המקשן ולעולם דבעלמא ס"ל דבאמירה בלחוד פטור אף מד"ש

וטעמא דמלתא דהואיל דהשליח מחייב לשלם אם היזקו אמטו להכי פטור המשלח מכלום ואפילו מד"ש משא"כ בההיא דהאומר לשלוחו דהשליח לא מחייב כלל על הדם אשר שפך שהרי מצינו גבי יואב שלא נתחייב מיתה על שהרג את אוריה והואיל דהשליח פטור א"כ בדין הוא שיהא המשלח חייב לכל הפחות בד"ש ולהכי פריך שפיר ולעולם דבעלמא קם דינא דבאמירה פטור ע"כ

ולע"ד אהמ"ר אין תירוצו עולה יפה מכמה אנפי חדא דהוא הפך דעה הרמב"ם ז"ל דפסק בת"ק והוא דפסק בפ"ב מה' רוצח ה"ב וז"ל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו ע"כ ומדנקט השוכר הרג נראה דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בד"ש אבל בדיבור לא מחייב. וכן דקדק הרב מש"ל שם דלזה כיון רבינו כמ"ש או ששלח עבדיו יהרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכירים לי אבל באמירה בעלמא לא מיחייב

ומה שהקשה דמאי אולמיה של המקשן להקשות מכלל דת"ק סבר אפי' בד"ש פטור דאימא הכי נמי וכו' איפשר לומר דהמקשן יש לו כח ויד חזקה להקשות כן דהא בפ' הכונס מצינו ד' משניות דסתם לן תנא דפטור מד"א וחייב מדיני שמים והאי דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש לא גרע מינייהו ואדרבא הוא חמור יותר מכל אותם שנזכרו בהכונס וא"כ איך אפשר דקא פטר תנא דידן אף בד"ש הפך ארבע סתמיות הללו זהו כחו של המקשן

ועל מאי דיהיב טעמא דטעם דהמשלח הוא פטור מד"ש דהואיל דהשליח מחייב לשלם את היזיקו אמטו להכי פטור המשלח וכו' אין טעם זה מספיק דמצינו הפך מזה דהא גבי השוכר עידי שקר מוקי לה בגמ' דהשכיר לחבריה ופירש"י ז"ל דאין לחבירו לשלם וע"ז פטור מד"א וחייב בד"ש באופן דהשוכר פטור מד"א לשלם וחבירו אין לי לשלם ועל זה כתבו התוס' דבאמירה פטור אף בד"ש. נמצינו למדין דאפי' לא נשתלם הניזק מנזקו פטור מדיני שמים

הן אמת דהריטב"א ז"ל כתב כן גבי שולח ביד פקח פקח חייב כתב וז"ל פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' בד"ש כיון שכבר נשתלם הניזוק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מד"א וחייב לד"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה וכו' ע"כ אמנם על הריטב"א ז"ל אין לתמוה כמ"ש דאפשר דהריטב"א ז"ל לא ס"ל כהתוס' וכמו שדקדקנו לעיל ממ"ש גבי מהחרב בני עמון יע"ש. ואגב זה למדנו מכאן הוכחה שנית למש"ל