זרע יעקב קיא

ועל מה שהקשה עוד דמאי הוכיח מתפלין לשאר מצות עשה דלא שייך טעמא דנקיות גם זה לענ"ד טעמא טעים דנקט לפי שאינן נקיות הדעת ונקיות הגוף דאילו לתפלין לחוד קאי הול"ל לפי שאינן נקיות הגוף כמ"ש התוס' ז"ל אלא בא להורות תרתי חדא דאינן נקיות הדעת ולא ידעי מהו המצוה ומה טעם יש בה שאין בהם דעת להבין ולהבחין אם הן עושין אותם משום שהן חייבות או פטורות וזה קאי לשאר מצות ונקיות הגוף קאי למצות תפילין שאינן נקיות הגוף ומדעת עצמו כתב כן לתת טעם למה אין מורין להם

ועל מה שהקשה עוד דמאי דמורינן לקבל אשה מיד בנה וכו' לא מקרי דמורינן לברך וכו' אין לתמוה עליו דהן הן הדברים שכתב הרא"ם ז"ל בפי' על הסמ"ג דכתב על מ"ש בגמ' מכלל דלר' יהודה תיתו פי' הוא ז"ל אלו היו סוברין כר' יהודה היו מוחין והאי מלתא לאו לאוכוחי מינה הלכתא היא דהא מאליבא דר' יוסי שמעינן לה אלא לאוכוחי מינה דנשים מברכות אמ"ע שהז"ג הוא דמייתי לה והכי פי' מכלל דאי הוה ס"ל כר' יהודה היו מוחין ומכאן ראיה שהיו מברכות בהנחתן דאל"כ למה היו מוחין הא לא שייך הכא איסור ב"ת יע"ש

הרי דמדלא מיחו הוציא הרב ז"ל דהנחתן של תפי' היתה בברכה כ"ש הכא דהיא מקבלת הלולב מיד בנה ברשות דודאי ילפינן מינה דמורינן להו לברך כנז'

ולעיקר הקושייא שהק' ה' ש"י להר"ן ז"ל נלע"ד כי קושיא זו קשייא ג"כ לדעת רש"י ז"ל והוא שכבר כתבנו לעיל משם ההג"מ שכ' דרש"י ז"ל היה אוסר להן לברך דמשמע דלעשותם בלא ברכה יכולות לעשות וא"כ תיקשי לרש"י דאמאי נקט כיון דחזי לגברי והלא חזי לנשי נמי דאי בעו למעבד הרשות בידן אלא שאינן יכולות לברך וכמו שכן ראיתי לה' ברכ"י ז"ל שנרגש מזה יע"ש

והנלע"ד לתרץ הוא דדעת רש"י והר"ן ז"ל בזה הם קיימי בשיטת ההג"מ שכתבנו לעיל שכתבו משם גדול אחד דכל היכא דאיכא נדנוד עבירה כגון תקיעת שופר בר"ה דאיכא שבות וכו' בכל כה"ג מחינן בהו אבל היכא דליכא נדנוד עבירה כגון סוכה וציצית וכיוצא בו אי בעו לעשות לא מחינן בהו ע"כ א"כ ה"ה נמי כאן בלולב דאיכא נדנוד עבירה דהיינו איסור טלטול אי בעו למעבד אינן יכולות לכן הוכרחו לפרש כיון דחזי לנטילת אנשים מותר בטלטול זה נלע"ד פשוט

עוד ראיתי להברכ"י ז"ל בסי' רצ"ו שהביא משם ה' מוהר"י עייאש ז"ל בהגהב"י על מ"ש הר' מג"א ז"ל בסי' הנז' דחילק בין מצות שיש בהן מעשה אז יכולות הנשים לעשות ובין מצית שאין בהם אלא אמירה לבד כגון הבדלה וע"ז כתב מור"ם דאין מברכות. והק' עליו ולא משמע כן מהתוס' דר"ה דל"ג שכתבו דנשים עולות למנין שבעה ומברכות על קריאת התורה ומדבריהם נדחי. גם הקשה לדברי ה' ט"ז ז"ל שחילק בין מצות דאורייתא לדרבנן שהרי קריאת התורה לאנשים איני אלא מדרבנן. ותירץ הרב ברכ"י ז"ל דל"ק לה' מג"א שהוא כתב דבדבר שאין בו אלא ברכה כי הכא אין רשאות ולא דמי לקריאת התורה דאיכא תרתי קריאה וברכה יע"ש

ואהמ"ר נר' דמלבד דאין קושייא מדברי התוס' אלו אלא נר' דיש סעד מדברי התוס' לחי' הרמ"א ז"ל והוא דטרם כל צריכים אנו להבין דברי התוס' דהא ר"י בר יהודה היה מביא ראיה דנשים מברכות מקריאת התירה שנשים עולות למנין שבעה ובא ר"ת ז"ל להשיב עליו דאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום ת"ת וכו' והוא תימא דאיך בזה נדחו דברי ר"י ז"ל דהא סוף סוף הן מברכות בין שהיא על הקריאה בין שהיא על העליה הרי הן מברכות אלא ודאי דכוונת ר"ת ז"ל היא דכשהן מברכות על הקריאה היא הוכחה דמברכות על קיום המצוה ועוברות על ב"ת אבל כשהוא על עליה אין הברכה על קיום המצוה לברך על התורה וליכא ב"ת וזהו כדברי הרמ"א ז"ל דכשהן מברכות על הבדלה הן מכוונות לצאת ידי חיבה ואיכא מצוה על אמירתה ועל זה אין מברכות והרט"ז ז"ל ס"ל כתי' שני של התוס' שכתבו דהא דאשה עילה היינו באמצע שלא היו רגילין לברך אלא הראשון פותח ומברך והאחרון מסיים ומברך באופן שנשים אינן מברכות ולכן ל"ק להט"ז באופן כי מהא ליכא למשמע מינה לא תיובתא ולא תירוצא לא להרמ"א ולא להט"ז

אלא אי קשיא לה' מג"א ז"ל ולהט"ז ז"ל לע"ד הא קשייא מאותו דבור בעצמו שהביאו ראיה עוד לאשה מסומא מרב יוסף ורב ששת דהוו אמרי הגדה ומברכי דאינהו נמי דרבנן וכיון דמחייבי דרבנן יכולין לברך. א"כ קשה לה' מג"א שכתב דבמצוה דאמירה אינן מברכות הרי כאן דבאמירה היא ומברכין