זרע יעקב יא

אחר החורבן בזמן הגלות. ועוד דלפי הטעמים שנאמ' דהיינו או משום דבח"ל ההנהגה הוא ע"י השרים או משום מ"ש הרמב"ן ז"ל דמשפט לאלהי הארץ וכו' שייך גם בזה"ז

אמנם אפשר לומר דהרב ז"ל קאי בשיטת מוהרי"ט צהלון ז"ל בסי' כ"ה שנשאל על בחור א' שבא מאשכנז לצפת וצר לו המקום אם מותר לו לצאת לח"ל וכו' והעלה הרב ז"ל דמותר לצאת אפי' להשתקע דדוקא במי שהיה דירתו בא"י הוא ואבותיו אסור לצאת ע"מ להשתקע אבל מי שבא מארץ מרחקים להיות בא"י כיון שעיקר דירת אבותיו הוא בח"ל מותר לצאת לח"ל והוכיח חילוק זה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מלכים וז"ל לעולם ידור אדם בא"י וכו' ואל ידור בח"ל וכו' שכל היוצא לח"ל כאילו עע"ז ע"כ והק' הרב ז"ל דלמה שינה הרמב"ם מלשון הברייתא דקאמר שכל הדר בח"ל וכו' והוא כתב שכל היוצא לח"ל אלא דכונת הרמב"ם להפך בזכות הדרים בח"ל דלא ניחא להו למארייהו דנימא שכל הדרים בח"ל כמי שאין לו אלוה שא"כ מה תהא על ישראל ועל רבנן קדישי הדרים בח"ל ולכך כתב שכוונת הברייתא דקאמר לעולם ידור וכו' ואל ידור בח"ל לא בעי למימר אם דר מעולם אבותיו ואבות אבותיו בח"ל אלא מאי דקאמר אל ידור ר"ל לא יצא לדור מי שכבר היתה דירתו ומולדתו שם והק' שפיר מדהע"ה שהיה מתגרש מן הארץ אמנם לא מצאנו שום פוסק שאוסר לדור בח"ל אלא דוקא לצאת מא"י לח"ל וכו' יעש"ב ומשו"ה קאמר הרב ז"ל דבגלות הזה דאנו פזורים בין העמים בע"כ ור"ל דכבר דרים הם ואבות' ואבות אבותיהם בח"ל. לא נאמר הא דכל הדר בח"ל וכו' אבל אם קהל ישראל רוצים להתיישב בח"ל מנפשם דהיינו לצאת מא"י לח"ל אז נאמר כל הדר בח"ל וכו'. זה נלע"ד ליישב דברי הרב ז"ל הגם שהוא דחיק

באופן דנקטינן מדברי הרב ז"ל דלא אמרה הב"ח אלא בזה"ז בגלות אבל בזמן שישראל שרויים על אדמתן אז עניי א"י קודמין אפי' לעניי עירו. מעתה ז"ש כי יהיה בך אביון באחד שעריך דהיינו בארצך בארעא דישר' אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל בזמן שאתם שרוים על הארץ הטובה אשר ה' אלהיך נותן לך לאפוקי עתה בזמן הגלות דאין הארץ שלנו אלא של או"ה אז באותו זמן לא תאמץ לבבך מלתת לו מסיבת אחיך האביון היושב בקרבך ודר בעירך כי תאמר עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין אפי' לעניי א"י כדעת הרב"ח אל תאמר כן כי אם פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לעניי ארצך האמור דלא אמרה הב"ח אלא בזמן הגלות אבל בזמן שישראל שרויין על אדמתן לא אמרו

עוד אפסר לפרש כוונת הפ' והוא במה שנלע"ד לחלק עוד בדברי הב"ח דלא אמרו הב"ח אלא במי שרוצה לשלוח נדבה לעניי א"י היושבים שם ולא יצאו לקרית חוצות אז אמרי' דעניי עירו קודמין לעניי א"י אבל כשעניי א"י הן יוצאים בצי"ר מא"י לח"ל כמו שאנו נוהגים עתה לצאת משום שליחות איתרבאי לדפוק על דלתי עם אלהי אברהם אז עניי א"י קודמין אפי' לעניי עירו. ומנא אמינא לה להא מלת' ממה שראיתי להטור ז"ל בס' רנ"א שכתב וז"ל וכתב הרבי יצחק בר ברוך ז"ל דהא דאמרי' דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרי' עניי עירך קודמין אלא קידם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע"כ. והשתא אתי' במכ"ש דהשתא ומה אפי' כשהם עניי ח"ל כשבאים לעיר הם קודמין לעניי העיר כ"ש כשהם עניי א"י שבאו לח"ל דאז בודאי דהם קורמין לעניי העיר

וז"ש כי יהיה בך אביון באחד שעריך דהיינו א"י שהוא אחד המיוחד שבשעריך ועתה בא בארצך דהיינו לעירך לא תאמץ את לבבך מלתת לו מסיבת אחיך האביון דהיינו עניי עירך כי תעלה בדעתך לומר עניי עירי קודמין אפי' לעניי א"י אינו כי אם פתוח תפתח את ידך לו דהיינו לעני שבאחד שעריך דהיינו א"י דזה לא נאמר אלא כשהוא לשליח לעירם אבל כשהם באו לארצך אז הם קודמים אפי' לעניי עירך כמ"ש

א"נ אפשר לומר במ"ש הרב ב"ח ז"ל שם אח"כ וז"ל מיהו ודאי בהא דאמרי' דיושבי א"י קודמין לשל ח"ל נראה דאפי' עניי עיר אחרת הבאים לעיר הם נדחים מפני עניי א"י שלא באו לעיר אלא שולחים לעניי א"י קודם שנותנים לעניי ח"ל הבאים מעיר אחרת לעירו דאין חילוק בין באים לעירו ללא באים וכו' יע"ש

וזהו אומרו כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל כשיש עני יושב ודר בשעריך בארצך דהיינו בא"י ובזה הדרך מדוקדק יותר מהאמורים לעיל כמ"ש כי יהיה וגי' באחד שעריך בארצך דהיינו שזה האביון היא יושב בארצך דהיינו בא"י לאפןקי הדרכים הא' ק"ק דהול"ל מאחד שעריך מארצך לא תאמץ את לבבך ולא תקמוץ את ידך מלשלוח לו מסיבת אחיך האביון דהיינו זה