שו"ת זרע אברהם צט

ס:) דבעור ליכא מעילה מדאורייתא יעו"ש) והרי אינם ראוין לגבוה להקרבה ואיך חל קדושה עלייהו וע"כ משום פשטה קדושת כל הבהמה גם על הגיזה והעור א"כ מוכח דע"י פשטה מועלין ופשטות הגמ' תמורה (י.) דקדושה שע"י פשטה עושה תמורה יעו"ש משמע ג"כ דמה שקדוש ע"י פשטה שוה בדינו כגוף הקדושה וה"ה לענין מעילה] אך החילוק מבואר דהגיזה והעור נהי דאינו ראוי ליתפוס קדושת מזבח לפי שאינו ראוי למזבח מ"מ הרי דיבורו הי' גם ע"ז רק דלולי הדין דפשטה לא הי' מהני שפיר עכשיו דאמרי' פשטה אמרי' דהוי כהקדש אדם כיון דמ"מ הקדיש בדיבור משא"כ היכא דנפשט מאליו בלי דיבור יש לדון כנ"ל ובחי' הארכתי

כט) ודע דבסוגי' דחולין (קלה.) דאמר דבקדשי מזבח ששייר גיזה דאמרי' פשטה ומנא תימרא דתנן האומר רגלה של זו עולה וכו' וקשה דמאי ראי' הא מבואר בירושלמי פסחים (פ"ט ה"ה) תני בן בג בג שה תמים ואין גיזה תמימה (שה חלק לגמרי בלי גיזה כשר לקרבן דלא בעינן תמים רק בגופה של בהמה יעו"ש. ועי' רמב"ם (מעילה פ"ו ה"ב) קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן כו' שאין תלישת הצמר פוסלתן מליקרב ע"כ. וכוונתו להירושלמי דפסחים הנ"ל. וא"כ מאי ראי' הא שם באומר רגלה של זו עולה הרי מן תואר הקרבן והכשרו שיהי' תמים ומחוסר אבר או מום פוסל. ועי' תמורה (יא:) שפיר אמרי' פשטה אבל מנ"ל לומר פשטה על הגיזה שאינה כלל מן צורך הקרבן והכשרו דאף בלי צמר לגמרי ג"כ כשר דלא בעי' גיזה תמימה [וכ"כ במ"א הטעם דבק"ד לא אמרי' פשטה עפ"י דברי הגמ' (מעילה ט"ו.) קדשי בד"ה לא יהי' אלא הקדיש אשפה כו' יעו"ש. וכיון דא"צ גוף שלם וחי לקדושתו אמרי' דכל חלק חשוב בפ"ע ואין שייכות מה שהקדיש למה שלא הקדיש ושאני ק"מ דתואר הכשרו בגוף שלם וחי א"כ חצי השני משלים ההכשר לחציו שהקדיש מש"ה אמרי' פשטה. ולפי"ז מכיון דמסיק בחולין (קלה.) דבק"ד לא אמרי' פשטה א"כ שוב גם בגיזה לא נימא פשטה שאינו מהכשרו קרבן כירושלמי הנ"ל דשה תמים ואין גיזה תמימה ואכמ"ל]

ל) מ"ש להעיר בשם הרי"ט אלגזי דבמשחרר חצי עבדו נימא פשטה דהא אמר בגיטין (ל"ח:) דעם קדוש מיקרי והוי זה ענין קדושה ג"כ. בחידושי כתבתי כמה דרכים בישובו ובפשוטו כיון דעי"ז יופקע קנינו דבעלים לגמרי אם ישתחרר גם חציו השני שוב הוה זה עצמו כדעת אחרת מעכבת דאמר בקידושין (ז.) דלא אמרי' פשטה ומה לי דעת אחרת של אחר או דעת אחרת של המשאר דמ"מ קנינו מעכב שלא יתפשט ואינו דומה להקדש דלא מיחשב קנינו בחצי השני כדעת אחרת משום דגם אחרי ההקדש חשיב כבעלים כדאמר בב"ק (ע"ו.) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורח דראובן יעו"ש דפטור מד' וה' דלא חשיב מכירה מה שמקדישו דעדיין שם הבעלים ע"ז ועי' ירושלמי (פ"א דמעשרות ה"א) הקדש לא יצא ידי הבעלים יעוש"ה ואכ"מ: דוש"ת מנחם זעמבע מפראגא. סימן יב. ב"ה יום ב' אחד עשר בירחא תליתאי ווארשא שלום וברכה לראש ידיד נפשי הרה"ג המאור הגדול עדיו לגאון חריף ובקי בכל חדר תורה מו"ה מנחם זעמבע נ"י בפראגא. אחדשה"ט יקרת מכתבו הגיעני ויען שדבריו חביבים אלי אבוא על סדר דבריו

א) בהא דכתב כבוד תורתו דמשום הכי במרכיב חולין בהקדש לא הוה כלאים משום דבידו לסלק הקדושה ע"י פדיון ומסתייעי לי' מדברי הירושלמי (חלה) קב הקדש מצרף יפה כתב. ויש להביא ראי' לזה מדברי רש"י ז"ל בתמורה (דף י"א:) אהא דאמר הש"ס בעי מיני' מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופירש"י ז"ל בד"ה הקדיש אבר מהו בגיזה בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה עכ"ל. וקשה דהא עבודה בלאו הכי אסור משום כלאים דהא חולין והקדש מעורבין בו לשיטת רש"י ז"ל במכות (דף כ"א.) דחולין והקדש הוי' כלאים ולסברת כבוד תורתו ניחא דזה לא חשיב כלאים כיון דבידו לפדותו (אם לא נימא מיגו דנחית לי' קדושת דמים נחית לי' קדושת הגוף יעוי' בתמורה (י"א:) שם) ואם דדעת המהרש"א בחולין (דף קל"ה.) דלא מהני פדיון לאבר אחד מן הבהמה זה רק אם הקדיש בהמה ונפל בה מום לא מהני פדיון לאבר אחד רק בעינן שיפדה כולה אבל כאן דלא הקדיש רק אבר אחד מהני בו פדיון אם יפול בו מום ופשוט

ב) ודא ברור דהא דמיבעי לי' בהקדיש חד אבר מהו בגיזה דמיבעי' לי' על איסור גיזה באותו אבר דעל חילק מהגוף דאינו קדוש פשיטא דמותר בגיזה וכן מבואר בשיטה מקובצת בתמורה (י"א:) שם. וגדולה מזה מבואר בחולין (דף קלה) דאם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה אמרינן דפשטה קדושה בכולה יעו"ש ומבואר דלולי הדין דפשטה קדושה והי' נשארת הגיזה חולין הי' מותר לגוז אף שכל הבהמה קדושה א"כ פשיטא דעל חלק מהגוף שאינו קדוש וגם הגיזה חולין דמותר לגזוז

ג) וזה נראה בדעת הרמב"ם ז"ל פ"א ממעילה (הלכה ) דכתב וז"ל כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין לשאר קדשים והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה ותולש אינו כגזוז ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזז כדי רוחב הסיט כפול לא יהי' זה חמיר משבת עכ"ל ומבואר מזה דיש שיעור לחיוב גוזז במוקדשין אמנם בעבודה במוקדשין משמע בכמה מקומות דלא בעינן שיעור יעוין מכות (דף כ"ב.) גבי יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכו' ופירש"י דבכור שור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך יעו"ש ואם איתא דעבודה במוקדשין צריך שיעור לא הוה תני לה במנין הלאוין וכמ"ש התוס' שם (דף כ"ב.) בד"ה אלא וכו' דמש"ה לא מחשבי' ללאו דהזיד במעילה משום דלא חשיב אלא לאו דאיתניהו בפחות משוה פרוטה ע"כ והיינו דלא חשיב מה דבעינן שיעור וע"כ דעבודה במוקדשין יש איסור בלי שיעור והחילוק יתכן דהעבודה החיוב על מה שעשה עבודה בבהמת הקדש ולכן אם דש בה בפחות מכגרוגרת מקרי עבודה לגבי הבהמה לא כן בגיזה דאם הגיזה חולין אין בה משום לא תגוז והחיוב הוא משום הגיזה לכן בעינן שיעור כדי רוחב סיט. וכתבתי זה להוציא מדברי המנ"ח שכתב דאיבעיית הש"ס הוא על חלק מהגוף שאינו קדיש אם אסור בגיזה יעו"ש וזה נגד דברי השמ"ק הנ"ל ויש להאריך בזה ואכ"מ

ד) עוד האריך כבוד תורתו בדברי ירושלמי (ערלה פ"א) עכו"ם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה. והאריך בזה והדברים ראוין למי שאומרן אולם אינו מובן