שו"ת זרע אברהם צד

מום כו' דנימא לא מהני ומשני דגלי קרא יעו"ש והגזה"כ הי' רק על דיבורו אבל על מחשבתו שתפשוט שפיר אמרי' לא מהני וכ"ז בק"ד דהפשטה מצד מחשבתו אבל בתמורה דהוי קדוה"ג וענין פשטה מצד גזה"כ דקדושה מתפשטת בלי דעתו גם בהקדש בעבירה אמרי' פשטה ופשוט. [וראיתי ברבנו גרשום ז"ל תמורה (ה.) דכתב הטעם דאמרינן פשטה קדושה בכולה ואי אפשר לחלוק הראש מן הגוף פשטה קדושה בכולה דא"א לישחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דאין שוחטין חולין בעזרה עכ"ל. וזה צ"ע דאטו בבמה דליכא איסור דחב"ע לא נימא פשטה. וגם יל"ע מהא דתמורה (יב.) בהיא שלמים ולדה חולין דלא קרי' כי ירחק ממך המקום יעו"ש ה"ה בזה ליכא חב"ע ועי' תמורה (יא:) דפריך והא קא מחוסרת אבר על חיוב מצד הנדר אף שכולו קודש פריך] יעו"ש ובכה"ג דהשאר חולין הוי כמחוסר אבר ואכ"מ במה שיל"ע בזה]

כ) מ"ש כ"ת בדברי התוספתא (פ"ג דמכות) בשלו עובר משום פסול קודש וביאר כ"ת דהכוונה אם בשלו לפסח ואכלו עובר משום פסול קודש היינו הלאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וכדאמרי' בפסחים (כד.) עכ"ד. הנה בפירושא דתוספתא ראיתי ג' פירושים. (הא') כנ"ל דקאי על אכילת פסח מבושל דעובר משום לאו דכל שבקודש וכו' ולפי"ז התוספתא אזלא בשיטת הירושלמי פסחים (פ"ז ה"ב) נגע בחרסו של תנור פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעון עיבור צורה עיי"ש וכיון דפסח מבושל הוי פסול הגוף יש בו הלאו דכל שבקודש פסול ועי' רש"י פסחים (פ"ה.) ד"ה הרי דבפסח שיצא יש לאו דכל שבקודש וכו' אולם לשיטת רש"י חולין (קטו:) ד"ה אבל דפסח מבושל פסול מכשיר וטעון עיבור צירה דן בס' ברית אברהם דליכא לאו דכל שבקודש פסול וכבר האריך המנ"ח בזה ואכ"מ]

ואמנם יקשה לשון התוספתא דנקט עובר משום פסול קודש ולא תני חייב כדתני בכל הפרק יעו"ש וע"כ דבזה ליכא חיוב מלקות רק איסורא וכן דקדק בפי' מנחת בכורים שם. ואמאי לא ילקה משום לאו זה לשי' רש"י מכות (יג.) ד"ה נותר דמשום לאו דכל שבקודש לקי ועי' תו' פסחים (כ"ד.) ד"ה הא דהוי לאו שבכללות יעו"ש. אך בריטב"א מכות (ט"ז.) כתב דבר חדש דבלאו שבכללות כשיצא אחד ללמד לעצמו מלקות מלמד על כל הכלל ללקות יעו"ש ושוב עכשיו. דיש קרא מיוחד בחטאת דאי מדר"א דכל שבקודש פסול אין לוקין על לאו שבכללות כמבואר בפסחים (כד.) שוב הוה חטאת דבר שהי' בכלל וכו' דמלמד על כל הכלל דכל שבקודש פסול ללקות ונראה עפ"י הירושלמי (שבת פ"ז) ר"י אומר לא תנחשו ולא תעוננו שני דברים שיצאו מן הכלל אין חולקין [דהוי ב"כ הבאין כאחד] יעו"ש וא"כ י"ל דכיון דחטאת יצא ללמד וכן נותר עי' תו' פסחים (כד.) הוי כמו ב"כ דאין מלמדין ובמ"א הארכתי בזה

עוד ראיתי בפי' מנחת בכורים שם שמפרש בשלו עובר משום פסול קודש היינו דכיון דע"י הבשול נפסל הפסח עובר על זה שבשלו יעו"ש וכפירושו ראיתי בס' צ"פ (כלאים פ"ו) אלא דהעיר מהא דספרי ראה (פיסקא עו) ר"א אומר ומה פסח שאין חייבין על בשולו חייבין על אכילתו בב"ח שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו יעו"ש והרי לתוספתא גם בפסח יש חיוב על בישולו יעו"ש ולק"מ כי כוונת הספרי דבפסח הבשול מצד עצמו היתר לולי זה שנאסר על ידי באכילה א"כ אין הבישול גורם איסור האכילה דלהיפוך איסור האכילה גורם לאסור הבשול ומבואר דאסור באכילה בעצם אף שכשדנין לאסור באכילה עדיין הבישול מותר שוב כל שכן בבב"ח דגם לולי איסור האכילה יש איסור בישול בעצמותו בודאי נאסר אח"כ באכילה. ועוד י"ל דבפסח אין שם הבישול האיסור רק ענין הפסול הוא האיסור ואם יפסלו לפסח באופן אחר ג"כ אסור אבל בב"ח שם האיסור הבישול ופשוט

עוד ראיתי שם דמפרש דתוספתא קאי ארישא שם דתני פסח שיצא חוץ לחבורה דנפסל וע"ז אמר דאם בשלו אח"כ לפסח זה שיצא דאינו עובר רק משום פסול קדש דהיינו יוצא ולא מצד פסח מבושל יעו"ש דמדמה להא דפסחים (מ"א.) דהאוכל כזית נא מבעוד יום פטור כיון שאינו בקום אכול צלי יעו"ש וה"ה ביוצא שבשלו שאינו בקום אכול פטור. ובחידושי לה' ק"פ הארכתי בד"ז מהא דפסחים (פ"ד.) ר"פ אמר מבעוד יום יש בו משום שבירת עצם מ"ט לאורתא מיחזי לאכילה אלא באבר שיצא מקצתו קמיפלגי וכו' ובפירש"י אבל אבר שיצא כולו דכ"ע אין בו משום שבירת עצם דהשתא מיהא פסול הוא יעו"ש. ומבואר דסובר דהשובר עצם מבעוד יום חייב ושובר בפסול מחמת יוצא פטור ומוכח דיוצא הוי פסול טפי מבעוד יום וכיון דבעוד יום חשיב אינו בקום אכול כ"ש בפסול משום יוצא. אולם אינו מוכח דביום הרי אינו משום פסולו רק שאין זמנו אז לאכילת צלי והוה סימן דבזמן כזה פטור ועי' תוספתא פ"ד דפסחים השוחט את הפסח לאוכלו בי"ד כשר ועי' רמ"ע סי' א' משא"כ לילה דזמן אכילת צלי שפיר בכפילת הפסולים י"ל דיש שני איסורים [ועי' בש"ק סופ"ז דפסחים אהא דירושלמי דאין מוציא אחר מוציא הדא אמרה כיון שהוציאו פסלו ותמה מהא דמנחות (נו:) הכל מודים במחמץ אחר מחמץ יעו"ש ועי' ירושלמי (פ"ה דפסחים ה"ד) בשנפסלה מחמת חימוצה יעו"ש

ובחידושי הארכתי לבאר דתליא בענין האיסור אם הוא מחמת הפסול דאזי אם כבר פסול שאינו פוסל עוד אינו עובר אבל אם האיסור בעצם המעשה שפיר אף שפסול חייב ולמדתי מלשון רמב"ם (פ"א מק"פ ה"ז) המניח אימורים ולא הקטירן עד שלנו "ונפסלו בלינה" הרי זה עובר בל"ת יעו"ש דמדהוסיף רמז"ל ונפסל בלינה מוכח דענין פסול דלינה הוא תנאי בהלאו דעי"ז שנפסל עובר ואין הלאו בעצם ההלנה ואכמ"ל בכל זה] אולם בפירושא דתוספתא מחוור כדברי כ"ת דעובר באכילה דפסח מבושל משום לאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו

כא) ובעיקר דברי התוספתא דהאוכל פסח מבושל עובר משום כל שבקודש וכו' העיר כ"ת למאי דאמר במכות (יח:) הני מילי היכא דחזי קודם פסולו [אזי יש לאו דכל שבקודש פסול] אבל הכא דקודם פסולו נמי לא חזי (ליכא לאו זה] יעו"ש וא"כ בפסח שבישלו התינח אם צלאו לפסח ואח"כ בשלו דהי' חזי קודם פסולו שפיר לאחר שבשלו יש לאו דכל שבקודש כו' אבל בשלו תחלה דלא הי' חזי קודם פסולו לא יהי' לאו זה עכ"ד. מה דפשיטא לי' לכת"ר דפסח קודם בישולו חשיב לא חזי. אינו נראה דלא מיבעי' כל זמן שהוא נא דבידו לשוי' ראוי ולגמור מצותו והכשרו פשוט דשפיר מיחשב חזי אלא אף אם סילק הראויות לצלותו כגון שבישלו דאמר בפסחים (מ"א.) דבשלו ואח"כ צלאו אסור ועי' ירושלמי (פ"ז דפסחים ה"א) יעו"ש מ"מ לא אמרינן דנסתלק שם ראוי למפרע דכיון דבפועל ממש לא הי' ראוי רק שהי' בידו לשוי' ראוי. כשנסתלק ראויות זה יחשב למפרע כאלו לא הי' ראוי מעולם וכזה בתוס' ב"מ