שו"ת זרע אברהם צג

רק סימן לגדלות יש לעי' מהא דנדה (מ"ו.) מבן ט' ועד בן י"ב ויום א' שומא ריב"י אומר סימן עיי"ש ומשמע לכאורה דלרוב"י הסימן משוי לי' גדול דבשלמא לדידן כיון שהגיע לכלל שנים י"ל דהסימן הוא מסמן שכבר יש לו דעה כגדול. אבל בלא הגיע לשנים מאי מועיל הסימן וע"כ דהסימן משוי לי' גדול, וראה בריטב"א ז"ל שם אהא דאמר בש"ס נדה (מ"ו.) שם והוא שעודן בו וז"ל פי' שלא אמר ר"י בר יהודה שיהי' סימן גדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינן בו האי ודאי קטן ואצ"ל דכל שלא הגיע לכלל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ"י שעודן בו לאחר גדלות עכ"ל ומבואר מזה דגם לריב"י לא מהני סימנים קודם שנים רק לענין שאם עודן בו אין נחשבין לשומא בשביל זה שנולדו בו בקטנות אבל לא מהני' לשוי' בגדלות למפרע רק מכאן ולהבא. אך לשון רש"י ז"ל שם בנדה (מ"ו.) והוא שעודן בו כשהגדיל אבל נשרו בנתים אגלאי מילתא דשומא הוי עכ"ל ונראה מדלא פירש להיפוך דאם עודן בו אגלאי מילתא דגדול הוי למפרע וכשנשרו ממילא שומא הן ומוכח דהגדלות א"צ כלל לאגלאי מילתא למפרע רק מיד הוי גדול כשהביא ב"ש אף מבן ט' ואילך רק דאם נשרו אח"כ אגל"מ שלא הי' סימן כלל. ומצאתי בפי' הרא"ש לנזיר (ל:) אהא דאמר שם דאם הגיע לעונת נדרים לא בטלא נזירות אביו דאף אם הביא ב' שערות הוי קטן והק' הרא"ש ז"ל דהא ריב"י ס"ל אם הביא ב' שערות גדול הוא עיי"ש ובתו' שם ד"ה ה"ג דאף אם מביא הם שומא יעו"ש ולריטב"א ז"ל לק"מ שהרי עכ"פ קטן הוא גם לריב"י ואינן מועלין רק על זמן הגדלות לשלא יחשבו שומא ושפיר מהני נזירות אביו ומוכח דס"ל דמיד נעשה גדול. ועי' ברא"ש קידושין (פ"ד סי' כ"ה) ובמקנה שם יעו"ש ותבין

ועי' בפי' הראב"ד ז"ל לתו"כ (פ' בחוקותי פי"ב) אהא דמרבי בת"כ בן ט' שנה ויום אחד כתב הראב"ד ז"ל דר"י בר יהודה קאמר לה דאמר שאם הביא שתי שערות מבן ט' ואילך הרי הוא כבן י"ב שנה ויום אחד לרבנן שנדרו נדר והקדשו הקדש ויכול לפדות ג"כ ההקדש עיי"ש וזה חדש דריב"י משוי לי' דין מופלא ועי' תו' גיטין (ס"ה.) ומבואר שיטתו דגדול הוא דנעשה מבן י"ג ע"י אותן השערות רק שמיד חל עליו דין מופלא ובחי' הרבתי לברר דבריו ז"ל ואכ"מ

ובאמת צע"ג שהרי בירושלמי יבמות (פ"י הלכה ז') קאמר אהא דר"י בר יהודה דבן ט' שהביא ש"ש סימן ר"י בעי עמדו בו בשעת סימנין למפרע הוא נעשה איש או מכאן ולבא ר"א פשיטא לי' למפרע הוא נעשה איש כ"ש לבא ע"כ וזה סותר שי' ריטב"א ז"ל דמכאן ולהבא הוא דנעשה גדול דבירושלמי מפורש להיפוך וגם שי' רש"י ז"ל דמיד נעשה גדול צ"ע דבירושלמי משמע דאח"כ הוא דנעשה גדול למפרע ועכ"פ ספק הנ"ל בסימנים לשי' מהרי"ט ז"ל תליא בזה ובמ"א יבואר אי"ה

יח) אשר העיר כת"ר לפמ"ש תוס' כתובות (מ"ה:) דעיר שרובה עכו"ם בטל ממנה קדושת עיר מוקף חומה יעו"ש דלפי"ז ליכא עכשיו קדושת עירות המוק"ח למ"ד בירושלמי פ"ב דדמאי דארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם עכ"ד יפה אמר ואין סתירה לדבריו מדברי תוס' בברכות (ה':) ד"ה הא דגם בזמן הזה יש דין עירות המוק"ח ועי' בצל"ח שם דהא תוס' אזלי אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן הרי סובר בירושלמי (פ"ב) דדמאי דרוב א"י נתונה ביד ישראל. אולם ראה בירושלמי (פ"א דמגילה הלכה א') חרב הכרך ונעשה של עכו"ם [אם דינו וכמוקף חומה לענין מגילה בט"ו] ואינו מובן מאי נ"מ בזה שנעשה של עכו"ם ואי הבעי' משום דחרב הא קי"ל אשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו חומה חשוב מוקף חומה וכמבואר במגילה (ג':) ומצאתי בבאור הגר"א ז"ל (באו"ח סי' תרפ"ח) שביאר עפ"ד תו' בכתובות דכשנעשה של עכו"ם בטל קדושת ערי חומה ובעי אם קריאת מגילה בט"ו במוקפות חומה תליא בקדושת ערי חומה ואם בטלא קדושתה בטל דין קריאת מגילה יעו"ש ולפ"ד יש לפרש פשיטות הירושלמי שם וז"ל איתא חמי בו אין קורין חוצה לו קורין ואינו מובן

ולפי"ז י"ל דבר"ן ז"ל (פ"א דמגילה) בשם הרמב"ן פירש דבחוצה לו קורין הכוונה דבח"ל קורין וא"כ מובן שפיר דכיון דבח"ל ליכא קדושת ערי חומה ומ"מ קורין בט"ו מזה מוכח דקריאת ט"ו אינו תלוי בקדושה וע"כ מכ"ש זה שכבר הי' בו קדושת ערי חומה קורין בו אף שעכשיו בטלא קדושתי' וז"פ [ועי' ט"א ריש מגילה שחקר בזה אם בעי קדושת ערי חומה לקריאת מגילה ולפי הנ"ל הדבר מפורש בירושלמי] ואמנם זה דאמר הירושלמי דחרב הכרך ונעשה של עכו"ם צ"ב דלמאי זה הוסיף שחרב דהיינו שנפלה מחיצתו הלא כיון שהוא ביד עכו"ם ממילא פקעה קדושתה לפ"ד תוס' כתובות ולכן הי' נראה דלא מהני מה שרובה עכו"ם לבטל קדושת ערי חומה רק אם עכשיו אין לו חומה וכל קדושתיה מכיון שהי' לו חומה שפיר מועיל לבטל הקדושה. אבל עיר המוקפת חומה גם עכשיו אינו מועיל מה שרובה עכו"ם לבטל חומתה דרק הדין ע"ח יכול לבטל אבל לא החומה ממש ולכן נקט הירושלמי "חרב הכרך היינו שחרב היקפה" ונעשה של עכו"ם דבזה נפקע קדושת דין עיר מוקף חומה ובעי אם יש לו דין פרזי לקריאת מגילה ולפי"ז גם למ"ד דרובה נתונה ביד עכו"ם מ"מ בעיר שעדיין יש לה חומה שפיר גם בזה"ז יש קדושת ערי חומה ואכ"מ

יט) מה דהשיג כת"ר על חידושו דשעה"מ (בפ"ה מעירוכין) דבהקדש בעבירה כגון בע"מ לא אמרי' פשטה קדושה בכולה מהא דמפורש במשנה דתמורה (י.) אף האומר רגלה של זו תמורה תהי' כולה תמורה יעו"ש דגם בתמורה שהוא בעבירה עי' תמורה (כ.) אמרי' פשטה עכ"ד יש מקום לס' השעה"מ דיש לחלק בין קדושת דמים לקדוה"ג. והטעם דהא בתמורה (י"א:) בעי רבא בעוף מהו אם אמרי' פשטה] יעו"ש ומבואר דענין פשטה גזה"כ הוא ואף שאין טעם לחלק מ"מ אמרי' דרק כדכתיב ותו לא אולם דנו דהסברא משום דדעתו של המקדיש שתתפשט ועי' פנ"י קידושין (ז.) ובמקנה והד' עתיקים, אך בקדוה"ג מהני אף בלי דעתו דמקדיש כגון היכא דלא מהני דעתו עי' תו' חולין (קמ.) ואכ"מ בזה והיינו מגזה"כ דאמרי' פשטה. אמנם בק"ד דלא כתיב בקרא י"ל שפיר דהוי רק משום דעתו שתתפשט וזה יהי' שי' רמב"ם (בפ"ה מעירוכין הי"ז) דגם בק"ד אמרי' פשטה אף דגזה"כ רק בקדוה"ג ועי' לח"מ (הי"ד שם ובחולין (קלה) ועירוכין (ד':) יעו"ש והיינו מצד דעתו וכנ"ל וא"כ י"ל דהטעם דבעבירה לא אמרי' פשטה משום דמצד דיבורו הרי לא הקדיש כולו רק מצד מחשבתו ומחשבה לא מהני באיסור כמ"ש בס' ושב הכהן דבאיסור לא מהני מחשבה עד שיוציא בשפתיו יעו"ש בסוף תמורה [ועי' רבנו גרשום תמורה (ג) וכן המקדים תרומה לבכורים לא במפריש קמיירי דהיינו מעשה שהקדיש תרומה אלא כגון שנתן עיניו בצד זה לשם תרומה יעו"ש ומפורש דמהני מחשבה באיסור ויש לחלק ואכ"מ] ולכן המקדיש בע"מ לא מהני מחשבתו שתפשוט בכולו דבאיסור ל"מ מחשבה. או לפי דברי הש"ס תמורה (ה:) דפריך והרי הקדש בעל