שו"ת זרע אברהם צב

רמב"ם ז"ל למעט אפרוח ביצת טמא דכיון דמינו טמא לא מהני טעם דלכי מסרח עפרא בעלמא יעו"ש (הנה לשון הר"ן (פ' א"ט) בהא דהקשה דל"ל קרא להתיר ביצה משום אמ"ה הא כיון דהאפרוח טהור ע"כ דהביצה מותרת ותירץ י"ל דאפי' ביצה טמאה אפרוח מותר ואפי' אפרוח של ביצה טריפה שרינן התם בתמורה (לא.) משום דלכי מסרח הוא דקגדלא יעו"ש ומבואר דמתיר אפרוח ביצת טמאה וזה נגד שי' רמב"ם ז"ל וצ"ל דטמאה כזו בס"ד דאסור משום אמ"ה אינו נחשב בגדר מינו טמא דהוא רק ענין איסור לא ענין המין אולם זה שכתב ואפי' אפרוח של ביצת טריפה שרינן צ"ב דלהיפוך אפרוח ביצת טמאה גרע מאפרוח ביצת טריפה כדברי רמב"ם ז"ל דזה שמינו טמא לא מהני היתרא דמעפרא קגדיל וראיתי שעמד בזה באמ"ב יעו"ש ואכ"מ. ועי' ברמב"ן ז"ל (רפ"א דבכורות) יעו"ש בשם הגאונים] ואולם בנדה (נ:) תרנגול דאגמא אסור תרנגולתא דאגמא שרייא (מין אחד היא והזכר טמא והנקיבה מותרת] ובתוס' ד"ה תרנגולתא וכו' ונקיבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל ע"כ. מבואר דאף דהזכר של מין זה טמא מ"מ אמרי' דאפרוח הנולד כשהיא נקיבה מותרת ומוכח דגם למינו טמא מהני היתרא דמעפרא קגדיל. וכבר התעוררו בזה שזה סותר סברת רמב"ם דבמינו טמא אינו ניתר עי"ז דמעפרא קגדיל. ונראה דהנה בתוס' חולין (נ"ח.) ד"ה מכאן הקשו בהא דאמר בש"ס שם דולד טריפה הוי זוז"ג והא אין חוששין לזרע האב ותירצו דכשהאחד איסור אסור משום זוז"ג יעו"ש וכבר האריכו בבאור דברי תוס' וגם בחידושי הארכתי בזה. ואמנם אנקוט שורש הסברא הנוגע לענינו. וזה דהנה בכל זה וזה גורם יש לדון בשני דרכים הא' בגדר המשכת שם המין רצוני לומר דלמ"ד זוז"ג אסור נמשך שם המין איסור על הנגרם כהא דחולין (פ.) בצבי הבא על התיישה יעו"ש בסוגיא. הב' יש לומר שאינו פועל כלל על הנגרם להיות נקרא בשם מין של הגורם רק הוא גדר איסור שבשביל שהגורם אסור יש בכחו לאסור גם הנגרם על ידו אף שאינו נמשך אחרי מינו וכהא דפסחים (כו.) שאור של תרומה שנפל לחולין דפליגי אם זוז"ג אסור דשם אין החולין נעשים מין תרומה וכמבואר בתוס' נדה (מ"ז.) ד"ה אתי וכו' מה שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה כאלו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן עכ"ל ומבואר דמה"ת הוי עדיין מין חולין רק הוא ענין איסור שאיסור זרות דתרומה אוסרת גם החולין אף שאינו מינו וזה כוונת תוס' בקושיתם דכיון דאין חוששין לזרע האב ראוי לן שלא לחשב את הגורם שמצד האב לגורם לפעול שום דין. ועי' תוס' בכורות (ז.) ד"ה והא וכו' דכ"כ יעו"ש. ולזה תירצו דזה דפליגי אם חוששין לזרע האב היינו אם נמשך עליו שם מינו של האב על הנולד ולמ"ד אין חוששין לזרע האב אינו נקרב מינו דאב. אבל מ"מ זהו רק בששניהם היתר אבל כשאחד איסור שפיר כשדנין לענין דין איסור שבו אף שאין חוששין לזרע האב ואינו נקרא מינו מ"מ אוסר ככל גרמת איסור למ"ד זוז"ג אסור וכן להיפוך את הגורם הוא מין המותר שפיר גרמתו מתיר ככל גרמת היתר ולא משום דנעשה מינו דהא אין חוששין לזרע האב ולא שדינן לי' בתרי' לענין שם מינו רק מתורת גרמת איסור או היתר ועי' תוס' סנהדרין (פ':) ד"ה אלא יעו"ש בלשון אחר ובחת"ס לחולין ראיתי דכתב דכוונתם כדבריהם בחולין ואכ"מ בבאור ד' תוס'. ואיך שיהי' גוף הסברא נכונה דאף דאין חוששין ואינו מינו אוסר מצד דין גרמת איסור

ולפי"ז ניחא דברי תוס' בנדה בתרנגולא דאגמא דמותר האפרוח מביצה שאביו טמא ואמו טהורה משום דהוי זוז"ג וזה דסברתם כדבריהם בחולין דממ"נ דמצד מינו של האב הטמא ליכא בזה כיון דאין חוששין לזרע האב וכמו שהקשו בחולין דלא שדינן לי' כלל להיות נקרא מינו דאבוה מה תאמר כתירוצם דעכ"פ יאסור כמו כל איסור דגרמתו אוסר ז"א דשוב לענין דין האיסור בלבד בלתי ענין מין טמא שפיר מהני הא דמעפרא קגדיל להפקיע האיסור דכיון דאיסור זה שמצד הגורם אינו בתורת מין טמא דהא אין חוששין לזרע האב והוא איסור גרידא שפיר דמי לכל איסור דפקע עי"ז דמעפרא קגדיל ורמב"ם הרי מיירי דהאב והאם טמאים ויש עליהן עוף טהור דבזה שיש עליהן שם מין טמא אינו נפקע עי"ז שנעשה עפרא ונכון

ואולם יש לעיין בדברי תוס' נדה (נ:) שם דהנה בפשיטו לפי דברי רמב"ם דהיכא דמינו טמא לא מהני מה דמעפרא קגדיל להתירו מסתבר דגם להיפוך במינו טהור אינו נפקע שם מינו טהור עי"ז דנעשה עפרא דמאי חילוק בין מין טהור למין טמא. ולפי זה יש לעורר בדברי תוס' שם דכתבו להקשות דאמאי תרנגולא דאגמא אסור נימא כל היוצא מן הטהור טהור (דהא אמו טהורה לדידן דזוז"ג מותר] ותירצו שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא בצים הטילה והאפרוח מעפרא קגדיל ונאסר ממילא ע"י שיש לו סימני טומאה יעו"ש ולמ"ש דלרמב"ם אינו נפקע שם מין טהור אף שנעשה עפרא א"כ נימא דהתרנגולא דאגמא שיוצא מאם טהורה ונחשב מינו דאמו יהי מותר ואי דיש לו סימני טומאה הא מפורש בבכורות (ז.) דגמל הנולד מן הפרה מותר משום דיוצא מן הטהור טהור יעו"ש הנה דמה שהוא מין טהור מטהרו אף נגד סימני טומאה א"כ גם בתרנגולא דאגמא נימא דלא פקע שם מינו טהור ויהי' טהור אף שיש לו סימני טומאה דמין טהור מטהרו ומוכח דמין טהור נפקע עי"ז שנעשה עפרא לשיטת תוס' וה"ה די"ל דגם מין טמא פקע אם נעשה עפרא. לפי שיטתם [ובמ"א דנתי לחלק בין יוצא מן הטהור ליוצא. מן הטמא דטהור אינו מטהר דאינו שם כלל שיפעול על היוצא ממנו רק הוא ממילא שאינו טמא אבל טמא שהוא שם יכול לפעול על היוצא ממנו וזה יהי' החילוק בין מינו טמא למינו טהור אולם אינו מחוור מסוגי' דבכורות (ז.) ואכ"מ] ואולי נאמר דכל דהוי זוז"ג אף אם מותר או אסור אינו נקרא שם מינו דהיתר זוז"ג מתורת ביטול כדברי הר"ן (פ"ג דע"ז) חשיב שיש גורם המפקיע מתורת מינו וא"א ליחסו לשום מין של שני הגורמים רק דנין בזה כדבר חדש ואזלינן בתר סימניו ואם יש לו סימני טהרה טהור

יז) וראיתי בתשובת מהרי"ט ז"ל (סי' נ"א) שכתב והריני בא לברר טעמו של דבר בשנים וסימנין אינם עיקר הגדלות שהן גורמין הדין. דשנים וסימנים לא כתיבי בקרא אלא גדולה וקטנה כתיבא ומסרו לנו סימנים להבחין בין גדולה לקטנה והם שערות ולהכי קרוי להו סימנים שאינם אלא סימן שעל ידם נכרת הגדולה אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם וכו' ומה דומה לזה עופות טמאים שמסרו לנו רבותינו כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור כו' אלא ע"כ לא תלינן מילתא בסימנין יעוש"ה ולפלא שלא הזכיר כלל דברי התוס' בנדה (נ':) דכתבו בפשיטות דנטמא משום שיש להם סימני טומאה ומבואר דס"ל דהסימנים אינם בגדר מסמן את המין רק שהם עצמם מטמאין ויש בזה לדבר טובא ואכ"מ (וכעת נדפס ס' א"נ לאו"ח וראיתי בסי' תפ"ז שהאריך בד' התו' נדה והביא דברי הבית מאיר ע"ש ובגוף ד' מהרי"ט ז"ל דסימני גדלות אינו גורם הגדלות