שו"ת זרע אברהם צא

ממנה ועיי"ש בירושלמי דמשמע דיש איסור תורה בזה

ולכאורה יתכן כמו דס"ל למ"ד ולדות קדשים בהויתן הן קדושים בש"ס תמורה (י"א.) וזבחים (קי"ד.) דבמעי אמו הולד חולין ומ"מ כשנולד חל עליו קדושת אמו. ואידך מ"ד ס"ל דגם במעי אמו חל עליו קדושה ויתכן דבבצים שנעשו אפרוח הוי כעין ולדות קדשים ולכ"ע בהויתן הן קדושים דכיון דכבר נפרד מן האם ואינן במעי' כדרך ולדות בהמה לכ"ע הבצים חולין מה"ת ומש"ה ביצי תורין דק"מ לא מועלין בהם וכשנולד האפרוח אזי בהויתו קדיש ושפיר מיירי הירושלמי בביצי קדשי מזבח דאין מועלין בהם וכשנעשה אפרוח חל עליו קדושה

ואולם יקשה לפי"ז במשנתינו דביצי תורין של קדשי מזבח דאין מועלין בהם ופירש"י ז"ל משום דאינו ראוי לגבוה והלא ראוין לגבוה אם יעשו אפרוח ואף דעכשיו אינן ראוין אבל יש בהם ראויות לאחר זמן וכיוצא בזה פליגי ר"ש ורבנן במעילה (י"ב.) במשנה ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהם ובגמ' בשלמא ר"ש כדתני טעמא שהי' ר"ש אומר כל שראוי לבא לאחר זמן והקדישו בתוך זמנו הרי הוא בל"ת כו' [וה"נ תורים שהקדישן קודם זמנם הואיל ויהי' ראוים לאחר מכאן השתא נמי אית בהו מעילה רש"י] יעו"ש ואין סברא לחלק דשם זמנו של הראויות ברור משא"כ בכאן מי ימר שהביצה תעשה אפרוח דז"א דשם גרע שאין התחלה לקדושה שבשעתו מחו"ז משא"כ בבצים דהוי גידולי הקדש והטעם דאין מועלין מבואר בתמורה (ל"א:) ואפילו למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גידולין דחזי למזבח אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהם ופירש"י ז"ל גידולין דחזי למזבח כגון ולדות קדשים יעוש"ה וא"כ הלא גם בצים הוי גידולין דחזי למזבח ואית לן למימר דתשאר בהם קדושת אמם דראוין לגבוה וכשיעשה אפרוח ואין זה חלות קדושה חדשה שפיר אית לן למימר דמהני ראויות דלאחר זמן אף שאינו עתיד לבא בודאי

ובגוף הענין אני נבוך טובא לומר באפרוח ביצת הקדש דין ולדות קדשים דבהויתן קדושים ולא יהי' צריך הקדש מחדש רק יקרב לגבי מזבח מפאת קדושת הביצה דלפי דברי תוס' בתמורה (ל"א:) קדושת ולדי קדשים ילפינן מקרא ומנ"ל ריבוי דחזי להקרבה

ומצאתי בזה דברים חדשים בפירוש הראב"ד לתו"כ (פ' ויקרא פרשה י"א פ"כ) אהא דאי' בת"כ שם הקדיש תרנגולת למזבח מועלים בה ובביצתה (משום דאינו ראוי למזבח והוי רק ק"ד] יכול אפי' הקדיש תורים למזבח (שהן קדשי מזבח] יהי' מועלין בביציהם כו' ת"ל מקדשי ה' מועט וכתב הראב"ד ז"ל שהמקדיש תורים קדושת הגוף אין מועלין בביציהן מתחזי לי דוקא כשהיו ביצים נגמרות במעיהן בשעת הקדשן שאין קדושת הגוף חלה עליהן אבל לא היו נגמרות ואח"כ נגמרו וילדו זכר הוכשרו למזבח אגב אמם וחלה עליהם קדושת הגוף וכבר היו בני מעילה הלכך אפי' נולדו לאחר מכאן מועלין בהם שהם כטלה ונעשה איל עכ"ל הנה הדברים הם קלורין לעינים דאפרוח ביצת קדשים יש בו תורת ולדות קדשים והוכשר למזבח אגב אמו. ולכאורה תימה לפי"ז מהירושלמי פ"א דערלה הנ"ל דכהנא מתיר אפרוח שנעשה מביצת הקדש והלא האפרוח קדוש הוא

ויש לפרש בדברי הראב"ד ז"ל שני פירושים בהא דכתב הוכשרו למזבח אגב אמם וחלה עליהן קדושת הגוף וכבר היו בני מעילה דיש לפרש דהיו בני מעילה קודם שנעשו ביצים שנגמרו דאזי היו דבר אחד עם אמן והיו בני מעילה אבל משנגמרו אין מעילה בבצים עצמן ומשום דכיון דאין ראוין לגבוה לית בהו מעילה ואף דכשנעשו אפרוחין ונעשו ראוין לגבוה להקרבה הדרא המעילה שהי' עליהן מקודם שנגמרו וכלשון הראב"ד ז"ל משום דכבר היו בני מעילה. ולכן ניחא משנתינו במעילה (י"ב:) דביצי תורין של קדשי מזבח אין מועלין בהם ולא מחלקינן בין אם היו נגמרות בשעת ההקדש דאזי אין קדושה חלה עליהן שאינן ראוין לגבוה וכעין דאמר בתמורה (י"א.) ושם (כ"ה:) בהפריש מעוברת למ"ד שיירו משויר דהולד חולין כן בזה לכ"ע הבצים שהיו גמורות חולין הם. אבל אם לא היו נגמרות ואח"כ נגמרו משהקדישן שפיר יש עליהן קדושת אמן. דז"א דלענין הבצים עצמם לעולם דינן שוה שאין בהם מעילה אף אם לא היו נגמרות בשעת ההקדש רק החילוק לענין אפרוח שנוצר ממנו דכשלא היו נגמרות חל עליהן קדושת הגוף לענין האפרוח כולדות קדשים למ"ד במעי אמן חולין ובהויתן קדושין. אבל הן עצמן לאו בני מעילה. ויש לפרש לשון ראב"ד ז"ל כפשוטו דאם הקדישן קודם שנגמרו חל עליהן קדושת הגוף דחשיב שיש בהם ראיות לגבוה משום דאם יולד מהם אפרוח יהי' ראוי לגבוה ואף שעדיין לא נעשה עפרא ואינן עומדים לזה מ"מ כיון דיש בהם צד ראויות לגבוה מועלין בבצים עצמן אף לכשנגמרו. והסברא נותנת כן דלא פקע מעילתן באמצע דכיון דקודם שנגמרו והי' דבר אחד עם המעילה ואח"כ כשנעשה אפרוח ג"כ יש בו מעילה לא מסתבר שנאמר דאחר שפקע מעילתו באמצע תחזור וכעין לשון הגמ' מנחות (ק"ב.) לבתר דפקע קדושתי' במאי הדרא רכבא עלה יעו"ש. ומתני' דאין מועלין בבצים היינו שהקדישן כשהן גמירות דאינו חל עליהם קדושת הגוף וכמ"ש הראב"ד ז"ל ונחזי דלפי הכוונה הא' דאם נגמרו פקעה המעילה מהבצים עצמן יש לפרש הירושלמי דמיירי בבצי קדוה"ג שהוקדשו קודם שנגמרו וחלה עליהן קדוה"ג ופליגי כהנא ור"י בהכי דכהנא דמתיר האפרוח ס"ל דאף דבמעי אמן הי' עליהן קדוה"ג מ"מ מכיון דפקע מעילתן לאחר שנפרדו מאמן ואינו ראוי שוב אגב אמו למזבח אמרינן דכיון דנפקע המעילה מהבצים כשנגמרו שוב לא הדר רכיב עליהו מעילה על האפרוחים. ומאן דאסר ס"ל דכיון דבתחלה הי' עליהם מעילה משעה שהי' ראוי אגב אמו שפיר הדר רכיב עלי' קדושה כשהדר איחזי לגבוה וראב"ד ז"ל סובר כר"י בירושלמי דאוסר האפרוח. ולפי הכוונה בדברי ראב"ד ז"ל דאם הקדישן קודם שנגמרו נמשך קדושתן ואינו נפקע באמצע כשנגמרו ומשום דזה עצמו חשיב ראוי לגבוה מה שיהי' ראוי כשנעשה אפרוח צריך לפרש הירושלמי דבבצים שהקדישן משנגמרו מיירי דלית בהו מעילה מה"ת רק מדרבנן ופליגי על האפרוח הנולד אם אסור מדרבנן או מותר לגמרי אבל בבצים שיש בהם מעילה לכ"ע אינו ניתר עי"ז שנעשה אפרוח דאדרבה הרי כל איסור מעילתן קודם שנעשו אפר הוא משום זה עצמו שיש בהם ראויות לגבוה שיהי' נעשה אפרוח ויהי' חזי לגבוה וכן בבצי קדושת דמים ברור דאינו נפקע ממון הקדש עי"ז שנעשה אפר דזכות ממון גבוה לא פקע וכלשון הגמ' מעילה (ט"ו.) לא יהי' אלא הקדיש אשפה לבדק הבית מי לא קדיש ולא גרע הקדש מהדיוט ועי' בירושלמי שם דר"י מודה דבעי פדיון מדרבנן דלמאן דאוסר הוא מה"ת] וצ"ע עוד בזה

טז) מ"ש כ"ת בדברי רמב"ם (פ"ג ממא"ס הי"א) אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר שאין מינו טמא דתמה ראב"ד ז"ל דבתמורה (לא.) אמרי' הטעם דאימת קגביל לכי תסרח עפרא בעלמא וביאר ההמ"ג דכוונת