שו"ת זרע אברהם פט

ומבואר דחליפין אינו דבר חדש רק התפשטות הראשון ומש"ה ס"ד דיצטרף לג' רגלים. ועי' תמורה (ט:) הומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר כו' בגוף אחר אע"ג דקדיש אותה קדושה חוזר ומימר או דילמא כל דבאותה קדושה אינו חוזר ומימר יעו"ש בסוגי'. ומבואר דספק הש"ס אם דנין על הגוף דהוי גוף חדש, או על ההקדש שאינו חדש רק התפשטות הראשון

ולפי"ז י"ל גם בהא דחליפי ע"ז דאף דלגבי החפץ הוי זה חלות חדש שהרי זה החפץ לא הי' עליו שום איסור מ"מ כיון דלגבי שם עצם האיסור ע"ז כל איסורו משום התפשטות הראשון אין זה מיחשב חלות חדש כי אותו איסור עצמו שהי' בע"ז נתפס גם על חליפיו וזה י"ל סברת ר"י דאוסר חליפי ע"ז בבע"ח אף דאלו השתחוה לה לא אסרה דשאני השתחוה שהוא חלות השם ע"ז בתחלה זה א"א להיות בבע"ח אבל חליפין דאף דלגבי החפץ הנחלף הוי חלות חדש אבל מ"מ ענין האיסור הוא רק מכח התפסת והתפשטות איסור הראשון וכנ"ל שפיר בכה"ג נאסור גם בבע"ח דאין זה טפל חמיר מן העיקר דגם בעיקר גופי' בכה"ג שאינו התחלת חלות שם ע"ז תופס איסורו בבע"ח ובחליפין הרי לעולם כן אינן התחלת חלות רק התפסת איסור הראשון

ואמנם סברת ר"ח כעין סברת הגמ' בב"מ (נד) חומש כתחלת הקדש דמי ופירש"י ז"ל שהרי מאליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון יעו"ש ואינו דומה לקרן שנתחלל הקדש הראשון עליו ונמשך קדושת הראשון עליו אבל חומש שלא ניתן תחת הראשון ומאליו הוא נתפוס הוי כהקדש ראשון. וה"נ סובר ר"ח דכיון דבע"ז הראשון באיסורו עומד הוי זה כמאליו נתפס שהרי לא נתחלל הראשון [ועי' תורי"ד ע"ז (נד:) דזה החילוק בין הקדש לע"ז דהקדש תופס דמיו ויוצא לחולין וע"ז תופס דמיו ונשארו באיסורם ועי' ע"ז (סב.) ואכ"מ]. ולכן סובר דחשיבי חליפין חלות שם חדש ואינו חל על בע"ח כמו שע"ז עצמה בחלות שם חדש אינו חל על בע"ח וזה פשוט ובחידושי ביררתי ענין זה דחליפי ע"ז אם הוא המשכת איסור הראשון של הע"ז או דהוי איסורה מעצמו מגזה"כ מכמה דוכתי ואכמ"ל

ולפי זה נחזי דלפי דברינו בטעם הירושלמי דלא מוקי הא דביצת ע"ז שנעשה אפרוח בחליפי ע"ז משום דבזה גם לכהנא נאסור האפרוח דחליפי ע"ז אסורין גם בבע"ח. ולפמ"ש הלא לסברת כהנא דביצת ע"ז, שנעשה אפרוח מותר משום דנעשה בע"ח א"כ סובר דאף שחל איסור ע"ז ואינו חלות חדש מ"מ אינו תופס איסורו כשהוא בע"ח. ושוב ממילא לדידי' אית לן למימר דחליפי ע"ז בבע"ח מותרים וכסברת ר"ח בירושלמי דאלו השתחוה לא אסרה החליפה אסרה בתמי' דהא גם חליפין הללו אף שאינו חלות חדש מ"מ א"א לתפוס איסור בבע"ח אף שכבר חל ולא יהי' חמירי חליפין שהוא דבר חדש לגבי החפץ מגוף ע"ז שאינו תופס איסורו בבע"ח וא"כ נסתר התירוץ דבאליפי ע"ז בע"ח אסורים דז"א דהא בהא תלי' ולסברת כהנא שפיר מותרים ובחידושי כתבתי באורך ליישב וכתבתי בכאן רק להעיר

יג) ובעיקר הדבר אם איסור ע"ז נפקע היכא דכבר חל עי"ז שנעשה בע"ח יל"ע עוד מהא דע"ז (כ"ט:) והחומץ של נכרי שהי' יין מתחלתו דפריך פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' איסורא וכן בסמוך שם אר"ע שנינו יין מבושל שהי' מתחלתו יין אסור ופריך פשיטא משום דאי בשל פקע לי' איסורא יעו"ש ומבואר דאף במה דאינו חל איסור ע"ז מ"מ לאחר החלות אינו נפקע [ועי' שו"ת הרי"מ ז"ל שהתעורר בהא דע"ז (כט:) מדם שבשלו דאף דחל האיסור מותר והניח בקושיא יעו"ש ואולי החילוק דאיסור דם הרי אין סופו אסור משום מעשה שבתחלתו רק בכל עת חלות איסור התורה עליו ומש"ה כיון דבעי' שיהי' בו תנאי דראוי לכפרה כמנחות (כא.) שפיר בעינן שיהי' לו ראויות זה תמיד ולא מהני מה שהי' ראוי בתחלה דאין התחלה אוסרו על להבא שאינו מעשה האיסר רק הוא עצם איסור בכל רגע ורגע. אבל ביי"נ דמעשה הניסוך אוסרו הא דבעי' ראוי לגבוה הוא בעת הניסוך וכשהי' ראוי אז מעשה זו אוסרו על להבא אף שנעשה אינו ראוי ואכ"מ בזה] ובחידושי הארכתי לחלק בין מחובר דאמר בירושלמי שבת דאינו נפקע איסור ע"ז לבין בעלי חיים לפי הנ"ל דסברת כהנא דניתר האפרוח ופקע איסור הע"ז (דנדחק מר חמיו בזה) וכתבתי דזה תליא אם הא דמחובר ובע"ח אינן נאסרין אם הוא בתורת מתיר איסור ע"ז עי"ז שמחוברין וחיים או דאינו מתיר כלל רק הוא תנאי בחלות האיסור דבכה"ג אינו מתחיל האיסור לחול ואלו הי' חל אין המחובר ובע"ח מתירו כלל [ועי' תוס' חולין (קכ"ח.) ד"ה בהמה מהו שתעשה יד לאבר תימא מאי קאמיבעי' לי' אי משום דבהמה בחייה לאו בת קבולי טומאה היא כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טומאה כו' וי"ל דלא דמי לשאר ידות דמאי דאינם מקבלין טומאה משום שאינם אוכל אבל בבע"ח כי נמי הוי אוכל כגון ב"פ איכא למ"ד דלא מק"ט ע"כ ומבואר דידות הטהורים בעצם היינו שאינו מתחילה דין טומאה אבל בע"ח הטהורים הוא בתורת מפקיע הטומאה ואף שהתחיל שם ודין הטומאה מ"מ עי"ז שהוא בע"ח חיותו מטהרו ואכ"מ בבירור ד"ז] וה"נ י"ל באיסור ע"ז ועי' חולין (קכח.) שם הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרו בעי רבי ירמי' מהו שתעשה יד לחברתה ובתוס' שם ד"ה הרי וכו' ואין לומר דבדלעת מחוברת איירי והחצי טמא בטומאת ע"ז] וקא מיבעי לי' אי הוה יד אידך להוציא כיון שהוא מחובר כו' אמאי נקיט דלעת כו' יעו"ש והיינו דזה שהוא מחובר אינו הפקעת איסור ע"ז בתורת מתיר ומפקיע רק שהוא תנאי בגוף החלות א"כ ליכא למיבעי כן דכל ידות הרי אינם טמאין ומכניסות ומוציאות כס' תוס' הנ"ל ועי' ברמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ג) ובמ"ל (פ"ו מאה"ט) יעו"ש. ולפי"ז יהי' מוכח מהירושלמי דבעלי חיים דמותרין בע"ז הוא בגדר מתיר האיסור ע"ז ומש"ה אף שכבר חל מפקיעו אבל מחובר הוא רק שאינו נאסר אבל אינו מתיר וכיון שחל האיסור שוב לא פקע והרבתי להעיר מכמה דוכתי בזה ואכ"מ

וראה בע"ז (נד:) כי אתא רב דימי אר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה כי אתא ר"ש בר"י אמר ר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן החליפן אסרן והקשתי לפי דברי הירושלמי ע"ז פ"ה ה"א לענין שכר פעולה ביין נסך דאסור משום דהוי כעין חליפי ע"ז "נתן לו קרקע בשכרו מהו" [אם קרקע אסור ביי"נ] בכל אתר את אמר אין קרקע נאסר וכא נאסר יעו"ש ומבואר דחליפי ע"ז ממש אסור בקרקע. וביי"נ הוא דמיבעי לי' אם דינו כגוף ע"ז שאין קרקע נאסר או כחליפין ועי' בפנ"מ שם. וא"כ למאי זה נקיט הדין דחליפין אסורין בבע"ח ושבוק קרקע דעסיק בה

אולם למ"ש ניחא כי בקרקע דלכ"ע אינו מפקיע ומתיר איסור הע"ז וע"ז שנעשית מחובר נשארה באיסורה וכהא דירושלמי שבת דזמורה שנטעה דאסורה וא"כ ודאי דחליפין אסורין בקרקע שהרי אין זה טפל חמיר מן העיקר דגם הע"ז גופה נתפס איסורה בקרקע