שו"ת זרע אברהם פז

אחר מירוח חזר ועירב תבן בתבואה מיפטר ממעשר משום דבטל המירוח שהוא נקיון התבואה יעו"ש וז"ש רמב"ם ז"ל. ונעשה כפירות שלא נגמרו דענין המירוח שהוא גמר התבואה כדרכה וזה שמחובר אין ע"ז שם גמר ונסתלק ענין המירוח והא דלא מצינו. תרומה במחובר לשיטתו היינו חלות שם תרומה אבל מציאות תרומה ישנו במחובר

ולפי"ז שפיר יש דין תרומה גם אחרי ההרכבה דהיינו בשעת השרשה ושפיר הוי כלאים ואף דהגדולים חולין מ"מ בכלאים לא בעינן שהגדולים יאסרו רק שהמינים בעצמם שזורעין יאסרו ע"י עירובם וזה הרי שפיר נשאר אף בעת השרשה כי התרומה אינה נפקעת [אולם לרמב"ם ליכא כלל חיוב כלאים מצד עירוב חולין וקדשים יעוי' פ"ט מכלאים הי"א דביאר סברת הש"ס מכות (כב.) דהמנהיג בשור פסוהמ"ק לוקה משום דרחמנא קרי' טמאה. וטמאה וטהורה כלאים הם יעו"ש ובמ"ל שם ואכ"מ]

י) ודע כי בהקדש אם כי ל"ש לדון תורת הפקעת קדושה ע"י זריעה דרק גידולי הקדש חולין כדתנן בפ"ט דתרומות וברמב"ם (פ"ה ממעילה הי"א) אבל ההקדש עצמו ודאי דאינו נפקע א"כ הקדש בחולין הוי כלאים וכן להיפוך חולין בהקדש אף דיונק מן ההקדש נאסר כרמב"ם (פ"ה ממעילה ה"ו) ובגמ' ב"ב (כו) וכן במעילה (י"ג.) מ"מ אינו נתהפך להקדש רק תורת חולין עליו ואסור מצד יניקה של ההקדש אבל בעצמותו הרי חולין הוא ועי' ירושלמי (פ"ג דקידושין ה"א) ליידא מילה אמר לאחר שלשים יום לשייר גיזה ועבודה והוכיח בתשו' רשב"א (ח"ג קכב) דיכול לשייר בהקדש שלא תאסור היניקה יעו"ש והד' עתיקים א"כ ודאי דאין היניקה מהפכת את החולין להקדש אפי' אם לא שייר דלגבי עצמותו הרי תמיד משויר הוא והשיור מהני ליניקה ודו"ק וראה בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) וילקה לפי חשבון יעי"ש ומבואר דאין ההיתר נהפך ע"י יניקה דאיסור ואכ"מ]

אמנם בפשיטו י"ל טעם בהקדש שלא ילקה עפ"י דברי הגמ' פסחים (כט.) דהאוכל חמץ של הקדש לא מעל ובארו תו' כריתות (יג:) דקדושת דמים פקע הקדשו עי"ז שנעשה אינו ראוי לפדי' והד' עתיקים ובירושלמי פסחים (פ"א ה"ד) גבי חמץ הקדישו אינו מיקדש לפי שאין פודין וכו' יעו"ש ובנו"י ביאר דאף קדושה שחלה בהיתר מ"מ איס"ה מפקיע יעו"ש באורך. וא"כ לפי הנ"ל דאם בעת השרשה יבוטל הכלאים ליכא חיוב על הזריעה דהוי כמו ע"מ לחלקן גדר ושוב בזה אם יהי' איסור זריעה דכלאים הרי יאסור בהנאה ושוב פקע ההקדש ואין כאן כלאים. ואינו דומה לכל כלאים שאף שחל האיסור נשאר שני מינים. אבל בזה א"א לחול תורת כלאים דאם חל שוב אינו שני מינים דפקע ההקדש וכחולין הוא ואף דאם מותר שוב הוה הקדש והוי כלאים מ"מ אם נאסור אינו כלאים וא"א ללקות

ולפי"ז יהי' קיל כלאי הכרם מכלאי זרעים דבכלאי. זרעים שמותרין באכילה שפיר יהי' מלקות בזרוע חולין והקדש דהא לא פקע ההקדש ע"י השרשה ונשאר שני מינים אבל כלאי הכרם דחמיר שנאסר ויפקע ההקדש שוב ליכא כלאים דא"א לאסור דא"כ מותר אולם נראה דגם בכלאי הכרם ילקהו דכמו דאמרי' (בפ"ז דכלאים) דבשביעית אינו נאסור משום דאין אדם אוסר דשא"ש ומפורש במכות (כא:) דלוקה. ה"ה די"ל דכיון דמין א' הקדש אינו נאסור דאינו כרמך ועי' ירושלמי (פ"א דערלה ה"א) הקדיש ואח"כ נטע פטור. גבי שביעית צריכה [בעי' הוא אם שביעית נוהג בשל הקדש ועי' מ"ל (רפ"א משמיטה)] וא"כ בכלאים ודאי דאינו נאסר אותו מין הקדש ושפיר נשאר ההקדש והוי שני מינים. ואולם כ"ז לפי הצד דגם ק"ד וחולין כלאים אך לפי דברינו (באות) בכל ענין ליכא כלאים בהרכבת אילנות דהקדש וחולין ואכמ"ל יותר. ובגוף הדבר אם ריעה מפקעת ההקדש ראיתי בשמ"ק זבחים (כ.) אהא דכתב רש"י ז"ל ד"ה מוכני כו' שיהי' מימיו מחוברין למי המעין ובטלה "לינתן" יעו"ש ומבואר דהשקה דמי כיור מהני לענין פסול לינה אבל מ"מ גוף ההקדש נשאר ואמנם בשמ"ק שם גריס "ובטלא קדושתן" יעו"ש וזה חדש לומר דהשקה מפקיע גוף ההקדש ועי' פסחים (ל"ד:) דאין זריעה להקדש משום מעלה יעו"ש וזה להפקיע טומאת ההקדש אבל גוף ההקדש גם בלי מעלה אינו נפקע. ועי' ירושלמי תרומות (פ"ט הי"א) מי חג שנטמאו משיקן ועושה אורי מי חג הי' מי חג מעיקרו כבר נדחו יעו"ש ואם הי' כפקע גוף ההקדש א"כ הוי זה דיחוי מקודש לקדש דהא קדושה חדשה שמקדושה עכשיו לא נדחית וקדושה ראשונה ולא לה בהשקה וכבר כ' בחידושי באורך לבאר דאין דיחוי מקודש לקודש ואכ"מ] ועי' רמב"ם פ"ו מאיסו"מ ובצל"ח פסחים וע"כ דאין השקה לגוף ההקדש. ואמנם לדברי התוספתא פ"ב דטבול יום (מובא בר"ש שם) חומר באוכלי שאין להם טהרה מטומאתן וביאר הר"ש דמשקין דלא נשתנו חשיב שיש להם טהרה בהשקה אבל חיטין שנזרעו כיון דאשריש כחיטין אחריני חשיבי יעו"ש וזה בירור חילוק בין השקה דהוא בתורת מטהר לבין זריעה שהוא סילוק הטומאה שאין כאן עוד מה שנטמא. ולפי"ז יש לדון דהשקה אינו מפקיע ההקדש אבל זריעה דאוכלין דהוי כחשי אחריני יפקיע. וכיון דלפי דברי השמ"ק השקה מפקיע הקדש כ"ש זריעה דחיטין ואכ"מ]

יא) ראיתי לכת"ר שכתב דכמו דאמרי' בתמורה (לא, הכל מודים באפרוח ביצת טריפה שמותר דאימת קגביל לכי מסרח כי מסרח עפרא בעלמא הוא יעו"ש ה"נ ולד של זכר קדשים הבא על בהמת חולין אין בו דין קדשים דכיון דזרע האב קדש מסרח הוי זה כעפרא בעלמא ומותר ודחה לפי"ז דברי ס' יהושע שכתב דגם בכה"ג הוי ולדות קדשים למ"ד חוששין לזרע האב יעו"ש עכ"ד הנה בפשיטו הי' נראה דאינו דומה ביצת טריפה לולד הקדש למאי דאמר בתמורה (ל"ד.) ונשרפין דהקדש אפרן מותר והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשרה. ואפר הקדש לעולם אסור כו' קתני מיהא אפר הקדש לעולם אסור אמר רמי בר חמא כגון דנפלה דליקה מאלי' כיון דלא ידיעה מאן דלא הוי אינש דלימעול דליפוק אפרן לחולין (דאי הדליקה אדם מעל המסיק ונפיק אפר לחולין והני דטעונין שריפה בלא שום מעילה יצא אפרן לחולין כו' והא דקתני אפר הקדש אסור היכא דליכא מעילה כו' רש"י] יעו"ש בסוגי' ועי' פסחים (כז:) בהא דפריך והלא מעל המסיק יעוש"ה ועי' תוס' מנחות (נב.) ד"ה ואין מועלין דאפר שלא נעשית מצותה מועלין בהם יעו"ש וא"כ י"ל דשאני ביצת טריפה דכשנעשה כעפר הוי כנבילה מוסרחת ומותרת אבל ולד הקדש אף דנעשה כעפר מ"מ י"ל דלא פקע קדושתי' דגם אפר הקדש אסור כ"ז שלא מעל בו אדם

ואולם יש לעיין לפי דברי רש"י ז"ל כריתות (כג. ד"ה בגסה דמש"ה מועלין בנותר משום דחזי לגבוה דקי"ל אם עלה לא ירד יעו"ש ובתו' כריתות (יג:) ועי' רש"י זבחים (מו) ד"ה הוא דכיון דלית בי' תו צורך גבוה לא קרינן בי' קדשי ה' עיי"ש ומשמע מזה דהיכא דנסתלק הראויות לגבוה בקדוה"ג פקע קדושתי' ואף שלא