שו"ת זרע אברהם פד

מחדשת דין ההכשר זה אין בכח מחשבת העכו"ם דאין לעכו"ם מחשבה [ובמ"א הארכתי בבאור כל דברי הירושלמי שם]

ולפי"ז י"ל הטעם דעכו"ם פטור בהרכב דאילן מאכל באילן סרק דהנה בהא דקי"ל דאילן סרק באילן סרק פטור ביאר הלבוש (ה' כלאי זרעים) משום דסתם שדך לזרעים הראוים לאכילה עומד יעו"ש והנה לפי טעם זה ענין הפטור מצד הקרקע שאינה עומדת לזריעה כזו שאינו דבר מאכל. גם יש פטור משום חסרון הפועל שאין דרך לזרוע מה שאינו דבר מאכל וכלשון הגמ' שבת (צה:) כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה [והיטב דיבר הגאון מקוטנא ז"ל בזה מובא באמ"ב בתשו' פי' י' יעו"ש באורך] והנה כשמרכיב אילן מאכל באילן סרק לטעם הפטור שאינו כדרך זריעה שפיר הוי זה כדרך כיון שאחד מין מאכל אמנם לטעם החסרון בהקרקע שעומדת לראוים לאכילה הלא בכאן איכא גם אינו ראוי לאכילה שאינה עומדת לזה ועי' בתשובת הרדב"ז דהזורע ליהנות מראי' אף דהוי כדרך פטור משום שאינו דבר מאכל יעו"ש (סי' ב"א רנג) אך ביארתי במ"א דכמו דכתבו תוס' בסנהדרין (כו) דקצירת עצים דלאו פרי הוא מיפטר בשביעית ומ"מ בשבת חייב משום דתליא במחשבה מחשבתו משוי לי' מלאכה כן בכלאים דתליא גם כן במחשבה וכמ"ש הר"ש (פ"ז דכלאים) דכשנזרע שלא בכוונה מותר יעו"ש ובתו' יבמות (פג:) [ובס' אג"ט זורע י"ב הביא ראיות לזה] שפיר מחשבתו משוי לי' זריעה כיון דהאחד מין מאכל דלא שייך בטלה דעתו. ורק היכא דשייך בטלה דעתו כהא דשבת (קז:) בזורע בעציץ שאינו נקוב יעו"ש וכן בשני מיני סרק ואכ"מ בזה

ולפי"ז ניחא דשפיר בהרכבת אילן מאכל באילן מאכל שזהו מצד עצם דין התורה חשיב מעשה בכלאים אף דהעכו"ם לאו בר כוונה מ"מ חייב דלגבי נפשי' יש לו מחשבה המשלמת למעשה. אמנם במרכיב אילן מאכל באילן סרק דאין דרך הקרקע לזה וכל החיוב מצד דכלאים תליא במחשבה ומחשבתו משוי לי' זריעה שוב הרי לעכו"ם ליכא מחשבה כזו המחדשת חיוב ומש"ה מיפטר [ועי' רש"י שבת (ע"ג:) דאמר דחייב משום קוצר הוי רק תולדה יכ"כ בכריתות (ט"ו.) ד"ה בדלית וזה צ"ב שהרי שי' רש"י ז"ל שבת (ע"ג:) שם דנוטע מבריך ומרכיב הוי אבות אף דלא הי' במשכן משום דדומה ממש וכשי' רמב"ן בפ"ז משבת ה"ג (דלא כרמ"ך המובא בכס"מ שם דבעי דוקא שיהי' במשכן) ורק באמר משום נוטע שי' רש"י שם דהוי רק תולדה שאין המעשה דומה לנטיעה יעו"ש אבל משום קוצר דהוי מעשה קצירה אמאי לא יהי' רק תולדה ולמ"ש ניחא כי מאחר דהחיוב קצירת עצים משום מחשבתו משוי לי' קצירה שוב אין זה אב דאב הוה עצם חיוב מצד התורה לא המתחדש ע"י מחשבת האדם [וצ"ע מהא דכריתות (ט"ו.) בדלית המודלית ע"ג תאנה כו' יעו"ש וברבנו גרשום דעכ"פ מבואר שמה שדומה הוי תודה]. ולפי"ז יל"ע בכלאים דכיון דע"י מחשבתו הוי רק תולדה ותליא אם יש תולדות בכלאים עי' מו"ק (ב:) וגם אם עכו"ם חייב על תולדות ואכ"מ בזה] ויש לי בכ"ז אריכות וכתבתי למעכ"ת רק גוף ההערה

[ובהיותי בזה ראיתי בירושלמי כלאים (בפ"א) אהא דשעורין וזונין הוי כלאים וכו' כר"א דתנין תמן המקיים קוצים בכרם קידש כו' יעו"ש ויש להעיר דגם כרבנן י"ל דאתי די"ל דפלוגתתם רק בחיוב מקיים שאינו מעשה רק מחשבה הוא דסברי רבנן שאין זה מחשבה לחיובא אבל בזורע שעושה מעשה י"ל דגם לרבנן מחייב [ועי' בר"י מיגש לב"ב (צד:) דחיוב מקיים משום דמיחשב כזורע ועי' רש"י ע"ז (ס"ד.) ובפירוש ר"ח מו"ק (ב:) וראה ברמב"ם (פ"ה מכלאים הח"י) דכתב הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו וכו' ע"כ דמשמע ג"כ דרק במקיים לא בזורע ועי' בכס"מ פ"א מכלאים ה"ד ואכ"מ]

ו) ובעיקר הדבר שכתב כ"ת דמרכיב חולין עם קדשים הוי כלאים כמו פסוהמ"ק דש"ס מכות (כב.) דמשום דחולין וקדשים שני מינים הוי כלאים אם כי ראיתי שהאחרונים דנו מסברא בק"ד וחולין אם הוי כלאים אמנם נראה למאי דאמר בירושלמי חלה (פ"ד ה"ב) תני רב חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף אם הי' שני עיסות שאין בכל א' כשיעור ובאמצע הי' מונח מין אחר אינו מצרף אבל אם הי' מונח קב הקדש באמצע מצרף לחיוב חלה] קב חלה אינו מצרף (דאם מונח חלה שהופרשה באמצע שתי עיסות אינו מצרף] ופריך מה בין הקדש ומה בין חלה ומשני הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינו ראוי לפדותה ולאייבה ע"כ ומבואר מזה דאף דבעינן לצירוף שיהי' מינו מ"מ חשיב הקדש מינו משום דבר פדיון הוא וחלה לאו מינו שאין לו פדיון וכן אמר בירושלמי פ"א דערלה שם דסיפקה לזקנה פטור לח"ל פטור להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו ע"כ וכן אמר שם בירושלמי (הלכה ב) ולא דמיא הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו יעו"ש ומבואר מכל זה דהקדש כזה שיש לו פדיון חשיב מינו דחולין אבל דבר שאין לו פדיון אינו נחשב מינו וא"כ נהי דכתב רש"י ז"ל במכות (כ"ב.) דחולין וקדשים כלאים אבל הלא שם בפסוהמ"ק קאי שזה ההקדש שבו אין לו פדיון דהא גם לאחר פדיונן אסורין בגיזה ועבודה כמבואר בבכורות (טו.) שפיר נחשב ההקדש למין אחר אבל מנ"ל לאסור בהרכבה דאילנות דלא משפחת בהו קדוה"ג שאין אילן ראוי להקרבה ועי' ב"ב (ע"ט.) וע"כ בקדושת דמים שיש לו פדיון ושוב הרי מפורש דהואיל וראוי לפדותו חשיב מינו וזה פשוט הן דיש ראי' מהא דכריתות (כ"א:) אמר מר מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה ת"ל בהמה [הבריתא אמרה דאי הוה כתיב איסור דם גבי עוף הוה אמרי' דבעינן דומי' דעוף שאין בו כלאים] ופריך כלאים דמאי אי כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה והתנן חי' ועוף כיוצא בהם יעו"ש וקשה למאי דמבואר דמנחות (ק:) דעוף שנפסל אין לו פדיון וכן הוא במעילה (יב.) אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בהם אין לעופות פדיון וכתבו תוס' ד"ה אבל דגם מחוסר אבר שפוסל בעופות אין לו פדיון יעו"ש ומפורש בכמה דוכתי בש"ס ומקורו בת"כ פ' ויקרא (חובה פי"ח) והביא אותם אין לעוף פדיון יעו"ש

ולפי"ז שפיר עוף יחידי א"א שיהי' כלאים דאף אם יהי' הקדש ויפסל הרי אין לו פדיון וכולו קודש פסול הוא אבל בהמה יש כלאים בבהמה אחת בפסוהמ"ק שנפדו כהא דרש"י מכות (כב.) וא"כ מאי פריך כלאים דמאי הא י"ל דהכי קאמר מה עוף יחידי שאין בי כלאים לאפוקי בהמה דיש כלאים בבהמה יחידית. ועיין בערוך לנר שם מ"ש בזה ולזה הי' נראה לפי דברי רש"י ז"ל כריתות (כח.) ד"ה קדושת דמים מדחה כו' וא"ת אין פדיון לעוף ה"מ היכי דנראה להקריב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם עכ"ל ומבואר מזה דעוף שאינו קדוש אלא קדושת דמים שפיר יש לו פדיון [ויל"ע מהא דתו"כ בחוקותי (פ"ד) ממעט מדכתיב והעמיד את הבהמה וכו' ואין העופות וכו' וכלי שרת נפדים ע"כ ומשמע דאימעוט מהעמדה ושוב ראוי לתלות בהא דתמורה (לב:) אם קדשי בד"ה היו בכלל העמדה והערכה ועי' ראב"ד