שו"ת זרע אברהם פג

ג) ובגוף דברי הירושלמי (פ"א דערלה ה"ב) דתני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דחייב בערלה דצ"ב דמדוע זה לא נקט בפשטה שהרכיב אילן מאכל באילן מאכל י"ל בפשוטו דהא בתו"כ (פ' קדושים) אמר ונטעתם פרט למבריך ומרכיב דפטור מערלה יעו"ש וכבר תמהו תוס' בד"ה (דף ט: ד"ה מרכיב) מהא דאמר בגמ' שם דמרכיב חייב בערלה יעו"ש מ"ש בזה ובר"ן ורמב"ן שם וראיתי להר"ש משנץ (בפי' לת"כ) דכתב דחיוב מרכיב מיירי באילן שאינו עושה פירות דחשיב כקרקע עצמה ולא הוי כמרכיב יעו"ש. וא"כ הא אילן סרק הכוונה שאינו עושה פירות ועי' או"ז (ה' כלאים סי' ר"ס) יעו"ש. וא"כ בדקדוק נקט אילן מאכל באילן סרק דבכה"ג הוא דחייב מרכיב. אולם בר"ש רפ"א דערלה כתב כמה גווני אחריני לחיוב מרכיב יעו"ש ועי' בט"א ואכ"מ. וראה בס' זית רענן (להמג"א) שכתב (בפ' קדושים) בהא דממעטינן עץ סרק מערלה. נראה לי דבעי למעט אפי' פירות הגדלים על אילני סרק פטורים מערלה דלאו שמם פרי יעו"ש ויל"ע מהא דנדה (ח':) אבל באילן שאינו עושה פירות מידי דקטפו זהו פריו יעו"ש ואכ"מ וכבר האריך בלבושי שרד בליקוטיו דמותר להרכיב אילני יער זה בזה דפירותיהן לא חשיבי יעו"ש וניחא הא דנקט אילן מאכל, באילן סרק היינו אף בסרק שיש לו פירות דבזה הרי אין כל הפרי בחיוב דחלק פרי הסרק אינו חשיב קמ"ל דחייב בערלה כיון שהרכיב אילן מאכל וכהא דירושלמי פ"א דערלה ה"א) מכיון שעירוב בו מחשבת חיוב חייב ופשוט]

ד) ובגוף הדבר שכתב כת"ר דמרכיוב אילן חולין עם הקדש דמי לכלאים יש לעיין בהא דכתבו תוס' שבת (פה.) ד"ה לא תסיג דהקשו דאמאי לא תני הזורע כלאים לוקה שמונים דהא יש גם לא תסיג גבול רעך כדאמר בגמ' שם ותירצו דהוה לאו שבכללות יעו"ש ולהנ"ל יש לעיין דבמרכיב בהקדש ליכא לא תסיג גבול רעך דהקדש אינו בכלל רעך כב"מ (פז:) רעך ולא של הקדש ודוכתי טובא בש"ס. וי"ל ג"כ דאם מרכיב הקדש בחולין הוי האיסור משום החולין ואכ"מ

[ודע דלפי דברי תוס' דבכלאים יש גם לאו דלא תסיג ניחא לשון הירושלמי פאה (פ"א ה"ד) תני זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים ע"כ דאינו מובן דשינה מבכ"מ דנקט לוקה גרידא וממילא ידעינן דמלקות הוא מ'. ולדברי תוס' ניחא דאשמעינן דאינו לוקה רק ארבעים אבל לא שמונים דמשום לא תסיג אינו לוקה ופשוט ויש ליישב לפי זה דברי ירושלמי שם דפריך בעא קומי ר"י תמן אמרין זרעי אילן קרויין זרעים וכא את אמר זרעי אילן אינן קרוין זרעים הוקשה לו אהא דתני דזורעים זרעים וזרעי אילן כאחד דמבואר דזרעי אילן אינן בכלל זרעים ולא הוי כלאים ואמאי גבי הכשר זרעים אמרי' דזרעי אילן קרוים זרעים. פ"מ] יעוש"ה. וקשה דהא מבואר בקידושין (לט.) דכלאי זרעים מותרין בח"ל ואינו אסור רק כלאי הכרם ועי' ברמב"ם (רפ"א מכלאים) וא"כ מאי קשי' לי' לירושלמי הא י"ל דורעי אילן חשיבי זרעים אבל לא חשיבי אילן ומש"ה שפיר בהכשר דבעינן זרעים חשיבי זרעים אבל בכלאים י"ל דברייתא זו מיירי בח"ל דליכא איסור דכלאי זרעים מש"ה זורעין זרעים וזרעי אילן כאחד דאינן כאילן להחשב כלאים בכרם וכ"כ בזה. ולפמ"ש ניחא כי מאחר דבאותה ברייתא תני והזורע מן החרצנים לוקה מ' וע"כ הכוונה כאמור דאשמעי' דמשום לא תסיג אינו לוקה וא"כ ע"כ דאינו מיירי בח"ל דהא מבואר בספרי (שופטים) מובא ברמב"ם (פ"ז מגניבה הי"א) דאינו חייב בלאו דלא תסיג רק בארץ ישראל שנאמר בנחלתך אשר תנחל יעו"ש ולא איצטריך לאשמעי' דליכא מלקות רק ארבעים וע"כ בא"י מיירי ושוב מוכח דזרעי אילן אינן זרעים כלל דהא בארץ גם כלאי זרעים אסורין ופריך שפיר מהכשר ופשוט]

ה) ובגוף דברי הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) תני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן יעו"ש דמשמע פשטות הלשון דעכו"ם מותר לעשות כן וביאר המה"פ דאף דעכו"ם מוזהר בכלאים מ"מ בהרכבת אילן מאכל באילן סרק אינו מוזהר יעו דצ"ע טובא דמאי חילוק וכיון דמוזהר כישראל יהי' דינו לגמרי כישראל דגם אילן מאכל באילן סרק אסור ועי' סנהדרין (ס.) ובירושלמי כלאים פ"א ה"ז מנין שאין מרכיבין אילן סרק ע"ג עץ מאכל וכו' יעו"ש

ונראה ליישב למאי דאמר בירושלמי תרומות (פ"א ה"א) התיבון הרי עכו"ם אין כתיב בו מחשבה ותורם והתני ר"ה עכו"ם אין להם מחשבה ומשני תמן להכשר כאן לתרומה יעו"ש ובתוס' חולין (יג) [ועי' בפנ"מ ובס' ניר שם דברים תמוהים ואכ"מ] ואינו מובן החילוק בין הכשר לתרומה. והי' נראה לפרש למאי דאמר בשבת (מג:) האמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע ובארו תוס' דאף למאן דמחייב במלאכה שאינו צריכה לגופה מ"מ אם אינו צריך לעצים לאו קצירה הוא יעו"ש ועי' תוס' סנהדרין (כו.) דהקוצר עצים בשביעית פטור רק בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומחשבתו משוי לי' קצירה ועי' מהרש"א שם. ונראה ללמוד מזה דיש שני גדרים במחשבה הא' מחשבה המשלמת למעשה רצוני לומר בכל מלאכת שבת דבעי' מלאכת מחשבת אין הענין שהמחשבה היא המחדשת שם המלאכה רק דהיא משלמת למלאכה דענין המלאכה הוא במעשה לא במחשבה אלא דאם חסר להמעשה השלמת המחשבה ליכא חיובא ואף דלגבי שם המלאכה הרי עשה מלאכה מ"מ א"א לחייבו אם חסר מחשבה דבעי' מחשבה להשלים החיוב. שיהי' נקרא מלאכת מחשבת ולזה סגי לר"י אף אם אין צריך לגופה דמ"מ אינו עושה בלי מחשבה. ועוד יש מחשבה המחדשת שם המלאכה כהא דאמר עצים דמצד המעשה לאו קצירה הוא דקצירה רק בפרי ולא בעצים וע"י מחשבתו מחדש עלי' שם מלאכה וכן בזורה עי' ב"ק (סג) ובאופן כזה לכ"ע בעי' מחשבה לגופה דרק במחשבה גמורה כזו אפשר לחדש שם מלאכה. ודומה לזה כתב המאירי שבת (קכ.) בשם י"מ שכיון שאינו מכבה אלא גורם שרי אף דהוי פסיק רישא יעו"ש והכוונה ג"כ דאף דהיכא דהוי פסיק רישא מיחשב מלאכת מחשבת וחייב גם חטאת כתוס' פסחים (סד.) ד"ה מ"מ היינו היכא דמצד המעשה הוי מלאכה אינו נחשב בלי מחשבה היכי דהוה פ"ר. אבל בגורם דבעלמא לאו עשי' רק גבי שבת אמר בב"ק (ס) דזורה חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומחשבתו משוי לי' מלאכה בזה בעינן מחשבה גמורה לא פסיק רישא שמועיל רק להשלמת המעשה אבל אינה מחשבה המחדשת שם ודוק ובחידושי לה' שבת ביררתי בזה כמה ענינים ואכ"מ] ולפי זה י"ל דעכו"ם דאין לו מחשבה היינו ג"כ מחשבה המחדשת דין ושם הוא דאין לו שאין בכחו לפעול במחשבתו על דיני התורה. אבל מחשבה המשלמת למעשה שפיר י"ל דלגבי נפשי' מחשבה הוא ואינו נחשב כעושה בלי מחשבה [ועי' במהר"א פולדא שם דכ"כ דלגבי נפשי' הוה מחשבה] וזה י"ל באור הירושלמי דבתרומה דיש מעשה הפרשה מש"ה אף דכתיב ונחשב ובעי' שלא יהי' בלא מחשבה גם גבי העכו"ם אינו נחשב בלי מחשבה. אבל הכשר דהמחשבה