שו"ת זרע אברהם פא

משל קדשים ואם עשה פסול עכ"ל. ולא כתב דבשוגג מעל ויצא לחולין וגם הא בידו לפדותו והיכי שייך שם פסול

ואולי דאע"פ כן פסול משום תעשה וכמו שחקר הפרי מגדים במודר הנאה מבגד והטיל בו ציצית ואח"כ נשאל עליו עיי"ש ומש"ה שייך שם פסול ויש מזה ראי' להפרי מגדים הנ"ל. אך יש לדחות די"ל דמיירי בצמר הנתלש מן הבהמה דבעי העמדה והערכה וכמ"ש התוס' בבכורות (דף כו) וא"כ אינו מועיל פדיון. וגם הא דבשוגג לא מעל י"ל משום דמצות לאו לה"נ. ומה"ט כ' הכ"מ דשל עיר הנדחת פסול דכתותי מכתת שיעורי' ולאו משום הנאה והיינו כנ"ל [ופשוט דדווקא בציצית של עיר הנדחת שייך מצות לאו לה"נ דהבגד הא מותר בלבישה ורק מחמת הציצית ע"ז שייך מצות לאו לה"נ משא"כ בכלאים דמחמת הציצית נעשה כל הבגד של כלאים ל"ש מצות לאו להנות ניתנו וכמו היכי דכל הבגד היא של עיר הנדחת וזה פשוט]

והנה כעין לשון זה של הרמב"ם הנ"ל תמצא ג"כ בלשון הרמב"ם בפ"ג מה' שקלים שקל הגזול ושקל של הקדש ושקל של עיר הנדחת עיי"ש. ועיין כ"מ שם למה פרט עיר הנדחת ולא הבנתי דה"נ בציצית פרט כך ובפרט למה דאיתא בתוספתא פ"ד דקדושין המקדש ביין נסך וכו' ובעיר הנדחת ויושבי' אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת עכ"ל הרי דתופס דמיו. ולכך לא עשה כלום והיינו דעיר הנדחת דין ע"ז יש לה ולכן כשם דבע"ז מחובר לא נאסר כן בעיר הנדחת ולכך הי' בה אילנות מותרין אבל בית פשיטא דצריך שריפה דהוי תלוש ולבסוף חיברו יעיין חולין (דף טז) ובתוס' שם מה שמחלקים בין בית לאילן]

ואולם מה דפרט בשקלים של עיר הנדחת פשוט דלשיטת רבינו פ"ד מה' עבודה זרה דקדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן. א"כ אם הפריש שקול ואח"כ נגמר הדין של עיר הנדחת ה"א כיון דבשעת הקדש הי' שלו שפיר דמי קמ"ל ופשיטא דבשאר איסור הנאה דאין בידו להקדישו אינו מועיל ההקדש ופשוט

ואגב אכתוב דבב"ב (דף עט) הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים וברשב"ם מים ראוים לבדק הבית ולא למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך עיי"ש וצ"ע הא חזי לכיור למה דקיי"ל דשאר מימות כשרים לכיור יעיין זבחים (דף כב) ומזה נראה דבמי כיור ליכא מעילה. דהא אי אפשר לצמצם ליטול כשיעור דווקא והוי כמו בגדי כהונה דאין מועילין בהם דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וגם הא ממנו לוקחין להשקאת סוטה וא"כ כיון דבמי כיור עצמו ליכא מעילה לא שייך דנמעול בהם ואכמ"ל

ז) ובירושלמי סנהדרין פרק י' (הלכה ז') קדשי עיר הנדחת ר"י אומר אין מועילין בהם ובפשיטות י"ל הטעם דהוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כיון דלא חזי למידי דאזלו לאיבוד עיין מעילה (דף טו) ור"י לשיטתו ור"ל לשיטתו] ויש לומר הטעם למ"ש הריטב"א במכות ליישב קו' התוס' בהא דמשני שבישלו בעצי הקדש דאמאי לא חשוב גם מעילה. ותי' דכי אסרה התורה הוא דווקא היכי דאסור בהנאה מחמת איסור מעילה אבל לא היכי דאסור מחמת איסור אחר. וא"כ בקדשי עיר הנדחת דמלבד איסור מעילה יש בי' איסור הנאה מצד עיר הנדחת לכן אין בו מעילה. אך קשה מהא דפסחים (דף כט) האוכל חמץ של הקדש במועד דמעל דהא אסור בהנאה מחמת חמץ וצ"ע [ע"כ מצאנו בכתבי הרה"ג המחבר ז"ל]: סימן יא. ב"ה פה פראגא. כבוד ידי"נ הרה"ג המופלא בבקיאותו עיניו כיונים על אפיקי הש"ס וכו' כמוהר"ר אברהם לופטביר שיחי'

א) אחדשה"ט. ע"ד הירושלמי ערלה (פ"א ה"א) דתני סיפקה להקדש חייב בערלה הרכיב אילן חולין באילן הקדש חייב בערלה] והעיר כת"ר דאמאי לא מסיים שאין ישראל רשאי לעשות כן וכעין לשון הירושלמי שם (הלכה ב) תני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק "אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן" חייב בערלה וה"נ לפי דברי הש"ס (מכות כ"ב) המנהיג בשור הפסוהמ"ק לוקה וביאר רש"י ז"ל דמשום דהוי בו חולין וקדשים הוי כשני מינים וחשיב כלאים א"כ אין ישראל רשאי לעשות כן להרכיב חולין בהקדש והקדש בחולין עכ"ד לכאורה לפי ד' ריטב"א ז"ל במכות שם דתמה דהיכן שמענו דחולין וקדשים הוי שני מינים וביאר בשם הרמ"ה דהעור והבשר שני מינים הם והכא פלגינהו רחמנא בפסוהמ"ק שעשה הבשר חולין והעור והגיזה קדש נחלקים העור והבשר זה מזה ונעשה כשני גופים ממש יעו"ש וזה לכאורה ל"ש בהרכבה שמין א' הוא. שיהי' נעשה כלאים ע"י חולין וקדשים. אך הלא בכריתות (ט"ו.) דשני אילנות כגופין מוחלקים יעו"ש ועכ"פ כחילוק העור והבשר שפיר י"ל כס' כ"ת דחשיב כלאים משום חילוק דחולין והקדש] והנה בגוף הדקדוק בירושלמי הנה לכאורה להיפוך צריך מובן הא דנקט גבי עכו"ם שהרכיב אילן מאכל שאין ישראל רשאי לעשות כן דמאי נ"מ אם מותר לישראל או אסור וגם הא פשיטא דכלאים הוא

ונראה פשוט דהכוונה למאי דאמר בירושלמי (פ"א דערלה) גפן שעלה במקום חורשין מקום שאינו ישוב] פטורין מן הערלה אמר ר"י אפי' נטעה אפי' נטעה בידים ולא עלתה מאלי'] ופריך והתנינן העולה מאליה חייב בערלה ומשני תמן כשנטעה במקום ישוב ברם הכא שנטעה במקום חורשין יעו"ש ובמהר"א פולדא דאף דלא בעי' לחיוב ערלה נטיעת אדם מ"מ בעי כדרך נטיעה ואם נטע בחורשין שאינו כדרך אף שנטע בידים פטור מערלה. וא"כ שוב בהרכבת איסור דאמר בנדרים (נ"ט.) דהיתירא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי יעו"ש יש סברא דאינו נחשב כדרך נטיעה עי' סוטה (מ"ג) כאן בהרכבת איסור יעו"ש. אך הלא היכא דיש צד היתר בשום פעם אין האיסור מסלק שם כדרכו כיון דעצם המעשה כדרך הוא (ועי' כריתות (ז':) במשנה] וכעין הא דירושלמי (פ"א דערלה סוה"א) הפנימי למאכל והחיצון לסיג ראוי לחשוב עליו ולחייבו יעו"ש דכיון דיש צד חיוב אזלינן בתר העצם. אך הנה בתו"כ (פ' קדושים) אמר לרבות דמרכיב בהמת אחרים [עכו"ם] חייב ובראב"ד ז"ל שם פירש דאסור לישראל להרכיב בהמת עכו"ם בשאינו מינו ועי' ירושלמי (פ"ז דכלאים ה')] וכתב עוד שם ונראה דגם בהרכבת אילן של עכו"ם מוזהר הישראל דילפי' מהרכבת בהמה דמוזהר בשל עכו"ם ה"ה הרכבת אילן אסור אפי' בשל עכו"ם ע"י "ל כוונ' הירושלמי דאשמעי' דעכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק דהוי כלאים מ"מ יש חיוב ערלה