שו"ת זרע אברהם עט

ה) בתוספתא (מכות פ"ג) שנינן האוכל כזית נא כזית מבושל חייב הוציא כזית מחבורה לחבורה חייב אם אכלו כך צ"ל] עובר עליו משום פסולי קודש עיי"ש והוא הברייתא המובא בפסחים (דף פ"ה) האוכלו עובר עליו בל"ת. והנה מה דלא אמר גם על כזית נא ומבושל עובר עליו משום פסול קודש היינו כל שבקודש פסול. משום דזה דווקא היכי דקודם פסולו חזי וכדאיתא להדיא במכות (דף י"ח) וא"כ במבושל דפסח דקודם פסולו נמי לא חזי דהא חי היא ובאי ג"כ עובר משום כי אם צלי אש אין בו משום כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וז"פ. [ובזה ניחא הא דפסחים מ"א דפליגי באוכל נא ומבושל אם לוקה תרתי למ"ד לשב"כ לוקין ואמאי לא ילקה משום כל שבקדש למ"ד זה וע"כ כנ"ל] ועפ"ז ימצא לנו דבצלאו כדינו ואח"כ בשלו דכבר הי' ראוי קודם בישולו דלוקה נמי משום כל שבקודש פסול וז"ב

ו) שוב ראיתי בשו"ת ברית אברהם (סי') שהאריך בזה אי בפסח מבושל יש בו משום לאו דכל שבקודש פסול והביא דברי רש"י חולין (דף קט"ו) דפסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן עיי"ש אך לא הביא דברי התוספתא שהבאנו

ז) והנה אם נימא דיש בי' משום כל שבקודש פסול י"ל דחצי זית בשר וחצי זית מים מצטרפין דבקדשים הרי אמרינן היתר מצטרף לאיסור וכמבואר בחולין (דף צ"ז) וזבחים שם. וכמו בבשר בחלב דחצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפין וכמבואר בחולין (דף ק"ח) וה"נ במבושל דפסח. וכ"ש לר"ל דיליף בשר בחלב מפסח דיש לך בישול אחר שהיא כזה

ובזה נסתר מה שראיתי בספר אחד לישב דברי התוס' פסחים (דף מ"א) בהא דיליף שאר משקין מק"ו ותמהו התוס' דאין עונשין מן הדין יעיי"ש. והוא תמוה וכאשר תמה הש"א דהא יש עשה דכי אם צלי אש ובכה"ג עונשין מן הדין כנודע וע"ז כ' בספר הנ"ל דנ"מ לענין שמצטרפין המים דמצד הלאו דאל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים גם המים מצטרפין משא"כ מצד העשה דכי אם צלי אש עיי"ש ואמנם לפמ"ש דהוי פסול קודש פשיטא דהמים מצטרפין דהא אמרינן היתר מצטרף לאיסור וכן טעם כעיקר אסור בקדשים ואכמ"ל

ח) ובחולין (דף כד) מנין לביצת טמאה שאסורה ת"ל ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא איזו זו ביצת טמאה. ויש לדקדק. דהא דעת הרמב"ם דכל הדברים דאסורים משום היוצא מטמא טמא אין בהם אלא איסור עשה. וא"כ בביצת טמא דמרבינן לה מבת היענה הא בקרא כתיב ואת זה לא תאכלו וגו' ואת בת היענה. הרי דביצת טמאה יש בה משום לאו דלא תאכלו. ובהדיא כ' הרמב"ם דעל ביצת טמאה אין לוקין. גם יש לדקדק אמאי רמזה תורה ביצת טמאה דווקא בבת היענה הא כל עוף טמאה אסורים הבצים ממנה

ונראה למה דמבואר ברמב"ם פ"ג מה' מאכלות אסורות דאפרוח ביצת טמאה אף דיש לו סימן טהרה אסור מפני שהוא מין טמא ולא דמי לטריפה עיי"ש. ושלא כדברי התוס' נדה (דף נ) שכתבו להיפוך וא"כ הא ידוע דיענה אכזרי' היא על בני' וכדכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר וא"כ כיון שהיא אינה שומרת הבצים כשאר עופות וא"כ באים עופות אחרים אפילו טהורים ויושבים על הבצים ומ"מ אסורות כדעת הרמב"ם ז"ל

ט) ולפ"ז י"ל דמה שמרמז הקרא לאיסור ביצה טמא בבת היענה היינו כנ"ל דאסור מצד אפרוח מביצת בת היענה. וממילא מוכח דגם הבצים אסורות דאל"כ גם היוצא ממנה יהי' טהור. ואתי שפיר דיש לאו באפרוח מביצת טמאים דהרי אסור מקרא דלא תאכלו ולוקין שפיר כדעת הרמב"ם ומ"מ הבצים של שאר עופות טמאים אין לוקין כדעת הרמב"ם ובביצת בת היענה אה"נ דלוקין דהא כ' הה"מ דאפרוח שנולד מביצת טמאה לוקין אף דעל הביצה אין לוקין ולמ"ש י"ל דילפינן זה מקרא דלא תאכלו דבת היענה הנ"ל דאסורה רק משום האפרוחים כנ"ל. ובזה מיושב קו' החוות דעת (סי' פא) למה לי קרא ת"ל דכל היוצא מטמא טמא ולמ"ש איצטריך למלקות וניחא מה דמרמז הקרא לאיסור ביצת טמא דווקא בבת היענה וכנ"ל ואכמ"ל

[אמר המלבה"ד בהעתק שהניח הרה"ג לעצמו מצינו קונטרס מסודר בדיני מעילה ויש בו תוספת דברים השייכים לכאן אמרנו להעתיקם]

א) בסנהדרין (דף טו.) המקדיש את עבדו מועילין בו וכו' ומבואר שם דבשערו העומדים לגזוז פליגי אי מועילין בשערו יעיי"ש. וראיתי בפי' ר"ח שם שפירש פירוש חדש דמ"ד אין מועילין בו סבור דכגזוז דמי וא"כ כי הקדיש את העבד מעולם לא הקדיש את השער יעיי"ש

ולכאורה יש לעיין מהא דחולין (דף קלה.) דבאומר חוץ מגזיזתה אמרינן דפשטה קדושה בכולה וא"כ גם אי נימא דכגזוז דמי למה לא ימעול בשערו הא פשטה קדושה בכולי'. וכמו באומר חוץ מגזיזתה

ועוד דיקשה בכאן מה דמקשה בגיטין (דף לט.) ותיסברא האי מועילין בו ואין מועילין בו קדיש ואינו קדוש מבעיא לי' בשלמא לפירש"י הא כ"ע סברו דשערו קדוש וכשיגזזו מועילין בהם וכמ"ש הריטב"א בחדושיו משא"כ לפי' הר"ח דלא קדשי השערות כלל למ"ד אין מועילין בו יקשה קו' הגמ' קדוש ואינו קדוש מבעיא לי'

אך נראה למ"ש התוספות חיצוניות [הובאו בריטב"א] דאף דמשמע מכולי סוגיא דהגיזה מותרת ובעלמא אמרינן המתכוון לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזה עולה שמעל דשאני עולה שהקדיש את כולה ואת גזיזתה משא"כ בבכור עיי"ש

ולפ"ז י"ל דאפילו אם נימא דפשטה קדושה בכולה מ"מ לא מעל בשערו כיון דלא הקדישם אלא דממילא קדוש מטעם דפשטה קדושה בכולה וכמו בבכור לדעת תוס' חיצוניות הנ"ל

ועוד דלדעת הרמב"ן גבי הקדיש בור ונתמלא מים דאף דחצר הקדש קונה מ"מ אין בו מעילה כיון דלא הוי מכח המקדיש וא"כ בהא פליגי דמ"ד מועילין בו סובר דלאו כגזוז דמי וא"כ הא הקדיש גם השער ושפיר מועילין בו ומ"ד אין מועילין בו סובר דכגזוז דמי ולא הקדיש את השער והגם שפשטה קדושה בכולה מ"מ אין מועילין. דהא לא בא ההקדש מכח המקדיש וזה ברור

ומיושב ממילא דלא תקשה קו' הש"ס דגיטין דקדוש ואינו קדוש מבעיא לי' ולהנ"ל שפיר קדוש