שו"ת זרע אברהם סז

בש"ס קידושין (ז'.) דאם חזר והקדיש חצי' השני' קדושה ול"ל לקדושי הא מיד שלקח חצי' נימא פשטא קדושה בכולה יעו"ש ואם נימא דרק הקדש אדם מתפשט אבל לא הקדש תורה א"כ בעת שהקדישו האדם הרי לא הי' יכול להתפשט דהוי דעת אחרת מעכבת ועכשיו שחזר ולקחה הרי כבר קדוש הוא מצד דין תורה וליתי' לדיבורי' וע"כ דכל שקדוש. מאלי' מתפשטת בכולה ואולם אינו מוכרח די"ל דמ"מ הקדושה שעלי' מכח אדם היא באה וכמובן. ואולם מהא דש"ס תמורה (דף ה:) דפריך לרבא דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו וכו' ותנא כו' שאם הימר מומר ומשני שאני התם דאמר קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש עיי"ש ומבואר דמצד דיבור האדם לא מהני כלל בתמורה דהא כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ רק הוא דין קדושה שע"י גזה"כ דכשאומר לשון תמורה נותנת עליו דין התורה קדושה לא מצד הקדשו וכבר בארתי בחי' כן מכמה דוכתי דקדושת תמורה אינה קדושת אדם רק קדושת התורה ולפי זה הלא מפורש בש"ס תמורה (דף י.) במשנה אמר רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהי' כולה תמורה תחתי' ע"כ ועי' רש"י שם (דף י:) בד"ה ואי ר"י דטעמא דמ"ד דלא אמרי' פשטה משום דסובר דהוי גזה"כ שאינו מתחיל כלל דין תמורה על אבר אחד דאינה נוהגת באברים יעו"ש ומבואר דאלו הי' חלה תמורה על אבר אחד אזי לכ"ע הוה אמרי' דפשטה תמורה בכולה וא"כ מבואר מזה דאף בקדושת התורה ג"כ אמרי' פשטה דהא תמורה אינו הקדש אדם רק הקדש תורה ומ"מ אמרי' פשטה. ולפי זה נראה ברור דגם בולדות קדשים אם יש על מקצתו קדושה מכח דין ולדות קדשים אף שזה קדושה הבאה מאלי' מגזה"כ וכמ"ש תוס' תמורה (לא:) והוי רק קדושת התורה מ"מ נימא פשטה קדושה בכולה דגם בקדושת התורה אמרי' פשטה וכנ"ל

ומעתה נראה עפ"י דברי הר"ש משנץ בפירוש לת"כ פ' אמור (פרק ד' ברייתא י') אהא דתני' בת"כ שם מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין וכו' משקה קדש במשקה תרומה (שאם נתערבו בפחות ממאה שאסור לאכלן בטומאה] ת"ל מן הקדשים וכתב הר"ש ז"ל עוד קשה דמשקה קודש מאי נינהו דמותרין בשתי' דבטלי טמאין בטהורין וכ"ת יין ושמן שנלקחו לצורך נסכים ונתערב בהן ממשקה קדש טמא דבטלי במאה והלא כיון שנגעו להדדי נטמאו כלם כדמוכח בבכורות (כב) גבי ציר של עם הארץ דלקדירה אסור משום דמצא מין את מינו וכו' וי"ל לעולם במשקה שנטהר לצורך הקדש וכשנתערב בהן מעט משקין טמאים פודין אותו ומוציאין לחולין ואע"ג שכששותה הן חולין מ"מ כשנתערב הי' קדש עכ"ל

והנה בד' הר"ש ז"ל שם יש לעי' טובא ועכ"פ מבואר מדבריו ז"ל דלא אמרינן ביטול מיעוט ברוב היכא שאם לא יתבטל מיעוט הטמא ברוב הטהור יהי' הדין דגם הרוב נעשה טמא כמו המיעוט וכעת נדפס בס' א"נ ח"ב סי' שנ"ח וסי' שע"ד יעו"ש שהאריך להוכיח מהא דבכורות (כ"ב.) ומריש מקואות (פ"א) דכללא הוא בכל ביטול כן דאם לולי הביטול לא יהי' רוב שיבטל לא אמרינן כלל ביטול דאדרבה אמרינן שאינו בטל וממילא אין כאן רוב יעו"ש וקדמו הר"ש ז"ל ואכ"מ בזה

] ולפי"ז הלא כתב הר"ן ז"ל (בע"ז פ"ג) דטעם היתר זוז"ג מתורת ביטול שבטל גורם האיסור בגורם היתר וסגי לי' בחד דכיון דגורם קיל איסורי' בטל חד בחד יעו"ש וא"כ מיושב שפיר הקושי' דולדות קדשים שאביהן חולין יהי' מותרין משום דהוה זוז"ג ולפמ"ש ניחא דבכל זוז"ג הרי אף אם נימא דאינו בטל ויש שם גורם איסור מ"מ הגורם היתר נשאר בהיתרו שהרי אין היתר מתהפך להיות איסור וכד' המ"ל בפ"ז ממעילה ומכמה דוכתי והד' עתיקים. ולכן שפיר אמרי' דין ביטול דבטל גורם איסור בהיתר דכיון דקיל איסורו סגי חד בחד אמנם בהא דולדות קדשים שהוא קדשים בעלי חיים דהדין דאם קדיש מקצתו אף שהוא הקדש תורה מ"מ פשטה קדושה בכולה וכנ"ל א"כ אם לא נימא ביטול לגורם דהקדש שוב הרי גם גורם דחולין יעשה הקדש עי"ז דנימא פשטה קדושה בכולה ויעשה גם החולין קודש ולא יהי' כלל גורם חולין. שוב בכה"ג לא אמרינן כלל ביטול ואדרבה אמרינן דיש גורם דהקדש ונעשה הכל קודש מצד פשטה. ואף דאם יבוטל הגורם דהקדש בגורם דחולין לא יהי' כלל בזה דין פשטה שהרי אין כאן קדושה כלל דהא נתבטלה מ"מ אמרינן להיפוך דכיון דלולי דין הביטול ליכא גורם חולין שיבטל שהרי נעשה קודש ע"י פשטה ממילא ליכא דין ביטול ובכה"ג שפיר זוז"ג אסור מה"ת ועי' ר"ן שם דאם א"א להיות כמוהו זוז"ג אסור]

ג) והנה י"ל לפי"ז דברי רש"י ז"ל דכתב דיוצא דופן פוסל בולדות קדשים דקשה מהא דחולין (ע"ה.) דאמר פסול שליל מצד מחו"ז ומצריך קרא ולא קאמר משום יוצא דופן וכמ"ש כ"ת. ולפמ"ש ניחא ואקדים מה דנראה ברור בהא דאמרי' בעירוכין (ד.) הנ"ל דבדבר שהנשמה תלוי' בו אמרינן פשטה קדושה בכולה ונראה דענין פשטה שייך רק במה שהוא תלוי בענין קדושה אזי אמרינן דהקדושה יש לה כח להתפשט ולהפך את החולין לקדש אבל מה שאינו תלוי בקדושה רק שיש לו הכשר לאיזו ענין אף שהדבר הקדוש יש לו אותו הכשר מ"מ כיון דאין דנין על עצם הקדושה רק על ההכשר נראה ברור דלא אמרינן בזה פשטה הכשרו בכולו דלא מצינו שהכשר לחציו יתפשט הכשרו בכולו דרק בקדושה יש גזה"כ זה להתפשט ולא בשאר הדינים וראי' לזה מהא דאי' בת"כ (פ' אמור פרשתא ה) פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין (חצי עבד וחצי בן חורין של כהן אינו אוכל בתרומה] ועי' בר"ש משנץ שם. וכן מפורש במשנה דיבמות (ס"ז.) מפני חלקו של עובר עיי"ש וכבר תמהו על התוס' גיטין (מב:) בד"ה מעוכב ואכ"מ ובס' שמחת יו"ט להריט"א עמד דנימא בחציו דפשטה קדושה בכולו יעו"ש וע"כ מוכח מזה לפמ"ש רמב"ם ז"ל בפירוש המשנה גיטין (דף י"ב.) בהא דאמרינן מפני שהוא קנינו דענין אכילת עבד בתרומה אינו מצד מצוה רק מצד קנין הרב יש לו הכשר זה יעו"ש ועי' בשו"ת הרי"מ ז"ל ריש ברכות שמסתפק בזה יעו"ש ומפורש בדברי רמב"ם ז"ל ועי' תו' גיטין (יג:) ואכ"מ בזה. ולכן לא שייך בזה פשטה דבשלמא אלו הי' אוכל מצד קדושת כהונה שבעצמותו הי' שייך כן אבל הכשר זה שיש לו לאכילת תרומה הרי הוא מצד קנין כהונה וזה אינו ענין קדושה רק דין והכשר לא אמרינן בזה שיפשוט הכשרו בכולו ומש"ה חצי עבד וחצי בן חורין דכהן אינו אוכל בתרומה וזה פשוט

ד) ולפי זה יתכן דזה דכתב רש"י ז"ל דולדות קדשים נפסלין ביוצא דופן דהוא רק בולדות קדשים מאב חולין אז שפיר מיפסל ביוצא דופן אבל בולדות ששניהם קודש דהיינו האב והאם שפיר י"ל דסובר כראב"ד ז"ל וטעם הדבר לפ"ד (באות א') דבמקדיש ולד בתחלה שקדושתו מכח עצמו גם לראב"ד ז"ל מיפסל ביוצא דופן ולא הכשיר רק בולדות קדשים דקדושתן מכח אמן מש"ה מהני לי' ג"כ הכשר לידה דאמו. ומבואר דאין הענין דולדות קדשים