שו"ת זרע אברהם סב

(שמעתתא א' פט"ו) שכ' דבספק רשיות ל"א ספיקא טמא ועיין ברי"ט שהביא דהוא פלוגתא בירושלמי

יד) ואגב אכתוב דבמנחת חינוך (מצוה רסג) נסתפק היכי דאחד נטמא בספק טומאה ברה"י ואח"כ נכנס למקדש. וכן אם כהן טימא עצמו בספק טומאה ברשות היחיד אי הוי כשאר אסורים עיי"ש ובמח"כ לא ראה דברי הירושלמי פסחים והביאו הרי"ט אלגאזי (דף ע) דאין נזיר מגלח על ספק טומאה ברשות היחיד ולפ"ז גם כהן אינו מצוה דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מצוה עליו וה"נ בס"ט ברה"י אי נימא דאין הנזיר מגלח ה"נ כהן לא מצטוה ואכמ"ל

טו) ודע דשמעתי בשם חכם אחד שמסתפק בהא דקיי"ל דס"ט ברה"ר טהור וברה"י טמא מהו אם הוציא ידו לרשות היחיד והוא עומד ברה"ר אם אזלינן בתר גופא או בתר ידו ע"כ. והנה כעין ס' הנ"ל מסתפק ג"כ הגאון רע"א לענין קנין ד' אמות אם הוא עומד ברשות הרבים סמוך לסימטא ד' אמות והמציאה היא בסימטא בתוך ד' אמותיו אם הוא קונה עיי"ש] ועיין בשבת (דף ג) ידו בתר גופא גריר עיי"ש

אך עיין בנזיר (דף נז) דפריך והא הוי תלתי והוי ספק טומאה ברשות הרבים דטהור. ואמאי לא תי' דמיירי דעמדו ברשות היחיד והוא עומד ברה"ר ואפשר דהוא בכלל התי' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ואולם מהא דהקשו התוס' בחולין (דף ב.) דעזרה רשות הרבים והוי ס' טומאה ברה"ר וכתבו דבודאי השוחט שהי' טמא עמד בחוץ לעזרה ומוכח דאזלינן בתר ידו ודו"ק

טז) ואגב אכתוב דלמ"ש הרשב"א דנשים אפילו ג' לא חשיבו רשות הרבים ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' קכ). מיושב מה ששמעתי מקשים בהא דתי' התוס' בחולין ב' דמיירי בבמה דלא הוי רשות הרבים. דהא עכ"פ הוי תלתי הוא ואחרים רואין אותו. ולפי הנ"ל י"ל דמיירי בנשים דשוחטות או דאחרים רואין הוי נשים ואכמ"ל

והנה הא דתירצו התוס' דאיירי בבמה לכאורה הא הוי דבר שאין בו דעת לשאול ואפילו ברה"י טהור אך למה דמבואר בפסחים (דף כ) מכדי האי מחט דבר שאינו בו דעת לשאול וכו' ומשני דהוי ספק טומאה הבא על ידי אדם ונשאלין עלי' עיי"ש הרי דבספק הבאה בידי אדם גם באין בו דעת לשאול טמא ברה"י וה"נ דכוותה ואכמ"ל

יז) ועיין בנדה (דף טו) בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת הא דנקט עבודה בהיכל דאף בהיכל דפורשין בשעת הקטרה ולא הוי רה"ר. ומצאתי זה בפני ארי' אולם הא דפריך ותיפוק לי' דהוי נוגע במעל"ע שבנדה לשון זה קשה להולמו והכי הו"ל למיפרך אמאי דאמאי נכנס להיכל הא נוגע במעל"ע שבנדה ויתכן דלכאורה הא טומאה הותרה בצבור ואך טומאה היוצאה מגופה לא הותרה עיין בכורות (דף לג). ולמה דאמרינן בזבחים (דף לב.) טמאי מתים ונעשה זבים הואיל ואישתרי אישתרי עיי"ש ולזה פריך הא הוי נוגע במעת לעת שבנדה והוא טומאת מגע דאישתרי בצבור ואח"כ נהי דטמא משום בועל נדה שוב נימא הואיל ואישתרי אישתרי ומשני הוא דאמר כשמאי והא דפריך ת"ל דהוי בעל קרי היינו למה שכתב הנודע ביהודה דכל היכי דאיכא טומאה בלא"ה לקדשים לא גזרו טומאת מעת לעת עיי"ש מהדו"ת חיו"ד (סי' מו) וא"כ דהכא בלא"ה טמא משום בעל קרי ליכא טומאת מעת לעת ולמאי צריך לומר דסבר כשמאי ומשני בשלא גמר ביאתו ופשוט

יח) ובתשובות הגאון ר"ע איגר הנדפס מחדש (סי' קח) הקשה לו חכם אחד לשי' הר"ש שבשיטה מקובצת ב"מ (דף ז) דבמעשר דרחמנא אמר עשירי ודאי ולא עשירי ס' לא מהני אפילו רובא דרוב לא יצא מגדר ס' רק שהתורה התירה או אסרה ס' זה ולהכי במעשר דבפי' גלתה התורה דלא ספק ה"נ רובא לא מהני עיי"ש. וא"כ ה"נ לענין ס' ברשות הרבים דהתורה אמרה דברה"ר טהור ה"נ ברוב יהי' טהור. והרי מבואר בתוספתא דטהרות פ' דט' שרצים וצפרדע א' ופירש אחד מהם דהולכין אחר הרוב וטמא והא ס"ט ברה"ר גזירת הכתוב דהוי טהור וה"ה רובא יהי' טהור וכמו במעשר ועיי"ש שתי' לו הגאון ז"ל למ"ש התוס' חולין (דף פה) דלא ילפינן מסוטה אלא בפלגא ופלגא ולא היכי דאיכא רוב. וגם הא בתוספתא מיירי בדבר שיש בו דעת לשאול וא"כ ליכא לטהר מרב גידל ורק מסוטה ובדאיכא רוב לא ילפי' לה מסוטה ומש"ה טמא ועיי"ש שמסיים דלפ"ז ברשות היחיד כה"ג היכי דאיכא רובא לטהר כגון דאיכא ט' צפרדעים ושרץ אחד והוא דבר שיש בו דעת לשאול מ"מ טמא ולא אזלינן בתר רובא דנהי דמסוטה ליכא למילף רק פלגא ופלגא ולא באיכא רובא מ"מ מטמאין מדר"ג כיון שיש בו דעת לשאול והוי בכלל כל טהור יאכל בשר טהור ודאי ולא ספק יעיי"ש

ויש לתמוה מדברי הירושלמי סוף פרק קמא דכתובות (הלכה ד) דט' צפרדעים ושרץ אחד ופירש ונגע ברה"י ספיקו טמא [ומשום דכל קבוע כמחצה על מחצה וכש"ס דילן בכתובות (דף טו)] פירש לרשות הרבים טהור חזר לרשות היחיד טמא ובנמצא הלך אחר הרוב וכן בט' שרצים וצפרדע אחד ברה"ר טהור ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דאזלינן בתר רוב לטהר ברה"י ג"כ

אמנם יש לקיים סברת הגאון הנ"ל ועפ"י פלוגתא דר"ש ורבנן בטהרות פ"ו המסוכן ברה"י והוציאו לרשות הרבים וחזר והוציאו לרשות היחיד כשהוא ברשות הרבים ספיקו טהור וכשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא ר"ש אמר רה"ר מפסקת יעיי"ש וביאר בשב שמעתתא (שמעתתא ד' פ"ד) דטעם פלוגתייהו דר"ש דסובר דכל ס' טומאה ברשות היחיד אינו אלא ספק וכמ"ש רש"י ריש נדה וא"כ כיון דרשות הרבים ודאי הוי שוב הודאי מכריע את הספק ולכן גם ברה"י טהור אבל רבנן לטעמייהו דגם ברשות היחיד ודאי וא"כ אין ודאי מכריע את הודאי עיי"ש

ולפ"ז זה פירוש הירושלמי דכלפי מה שאמר תחילה דאם פירש ונגע ברה"י טמא. ואם אח"כ פי' לרשות הרבים טהור ואם חזר אח"כ לרה"י טמא דזה הוי בדומה ממש להך דטהרות הנ"ל והיינו דאין הודאי מכריע את הודאי ע"ז אמר דבנמצא הלך אחר הרוב. והיינו דבנמצא ברשות הרבים ואח"כ חזר לרשות היחיד אף ברשות היחיד טהור והיינו כיון דאיכא רוב וא"כ לא ילפינן מסוטה ורק דמ"מ טמא מדרב גידל וכיון דרק מדרב גידל לא הוי אלא ספק. וכיון דכבר הי' ברה"ר גם כשחזר ופי' לרה"י טהור. דהודאי מכריע את הספק. ולעולם היכי דנמצא ברה"י ולא פי' לרה"ר גם בדאיכא רוב טמא מספק וכדברי הגאון הנ"ל

יט) דעת הרמב"ם דבלאו דלא תוציא מן הבשר וגו' עובר בכזית. וגם אינו עובר רק בליל ט"ו. ובמנחת חינוך (מצוה טו) כ' דלא ידע מאין הוציא