שו"ת זרע אברהם ס

ב) ואגב אכתוב בהא דפסחים (דף צח) המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים ויש לעיין למה אין בזה דין ירושה ומה בכך דאין בנו ממונה עמו דירשנו דהא פסח כיון דיכול למוכרו וכמ"ש התוס' בב"ק (דף סו) דגזל קרבן דחברי' פשיטא דאית בי' דין ירושה. [ודוחק גדול לומר שכבר הי' ממונה על פסח אחר] וכן יקשה בהא דב"ב (דף כג) דפריך על הא דבכור נוטל פי שנים במוקדשין מוקדשין לאו דידי' נינהו. ולשני בפסח דאביו הפריש פסח ומת ואז יטול הבכור פי שנים ופסח בלי בעלים לא הוי דמיד שמת ירושוהו בניו דזה פי' למיתה וזה פי' לחיים וצ"ע

ג) ועיין בפסחים (דף סו) שכח ולא הביא סכין מהו וכו' למחר מי שפסחו תוחבו בין צמרו וכו' והנה משמע מזה דכל אחד הי' לו סכין מיוחד לשחיטה. דאל"כ הא הי' הרבה סכינים בעזרה. ונ"ל דטעמא דמלתא למה דקיי"ל דבית השחיטה רותח וסכין ששחט בה טריפה אסור לשחוט בה. וא"כ הא הסכין בולע מפסח. ואם ישחוט בו פסח אחר יהי' שלא למנויו ואף דקיי"ל דסגי לקנח את הסכין. מ"מ היכי דרגיל לשחוט בו צריך נעיצה והם רצו לעשות ע"צ היותר טוב ולכן הי' מיחדין סכין מיוחד לכל פסח ואף דלא מצינו דאם שחט חטאת ואח"כ שלמים דיהי' צריך הגעלה משום נותר היינו כדאיתא במכות (דף יז) זר שאכל לפני זריקה פטור כל היכי דקרינן בי' ואכלו אותם אשר כיפר בהם וכו' וא"כ ממה שבולע קודם זריקה לא אכפת לן. אבל שלא למנויו איכא אף קודם זריקה ובזה נראה דהא דאמר אבא שאול בזבחים (דף פח) סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עלי' הכהנים וגנזוה היינו דנמצא טריפות בקרבנות והי' צריך הגעלה וכשם שאם נפגם אין מתקנים אותו כמו כן אם נאסר אין מגעילין אותן

ד) הנה בפסח מצרים לא נזכר מה הי' עושין בשיורי הדם דבשיעור נתינה סגי על המשקוף ועל שתי המזוזות ובפרט דהי' מותרין כל האיסורים קודם מתן תורה. ואולי משום זה לא כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי בפסח מצרים דמזה משמע אף שיורי הדם. ובפרט דאחר תיבת לא תשחט וגו' נזכר ולא ילין חלב חגי ובפסח מצרים הא לא הי' הקטרת אימורים וכמבואר בפסחים (דף צו.) ואכמ"ל

ואגב אכתוב דבמכילתא עה"פ לחק לך ולבניך לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם שומע אני אף הנשים ת"ל לחק לך ולבניך וגו' עיי"ש. ונראה דאף דנשים בראשון חובה וכמבואר ג"כ במכילתא על קרא דמכסת נפשות מ"מ נתינת הדם לא הי' אלא באנשים וכמבואר בירושלמי פ"א דמגילה (הלכה) דאף בבמה פסולה אשה, כן הכא אף דהי' כדין במה מ"מ פסול באשה ואכמ"ל

ה) בתוס' פסחים (דף ס"ג.) בהא דאמרינן לעולם אינו חייב עד שיהי' חמץ לשוחט כו' או לאחד מבני החבורה. דמ"מ אינו חייב אלא השוחט וכו' ועוד דלאו שאין בו מעשה היא עיי"ש

אמנם מדברי הרמב"ם בספר המצות (מצוה קטו) נראה בהדיא דחולק על התוס' הנז' והילך לשונו הזהב. וענינו שבעת שחיטת הפסח לא יהי' חמץ ברשותו לא אצל הזורק וכו' ולא אצל אחד מבני החבורה וכל מי שיהי' חמץ אצלו בעת ההיא לוקה עכ"ל מבואר להדיא דכל מי שיש חמץ אצלו לוקה. וכן מבואר מדברי החינוך פ' משפטים

ונראה דתליא בחקירת האחרונים בהא דקיי"ל דשליחו של אדם כמותו אי אמרינן דהמעשה שעשה השליח מתייחסת להמשלח. או דהכוונה דשליחו של אדם כמותו היינו דהשליח נעשה כבעל דבר וגופו של השליח נעשה כגופו של המשלח אבל לא דהמשלח עשה מידי ורק דאמרינן דכל מה שעשה השליח הוי כמו שעשאו המשלח דשליח נעשה כמשלח עיי"ש

ולפ"ז אם נימא כהצד הראשון הנ"ל ודאי דלוקה כל א' מבני החבורה שיש אצלו חמץ דהוי כאלו עשה מעשה הזביחה בידים ממש כיון דשחיטת קדשים בעי שליחות כמו דיליף מושחטו אותו וגו' ושפיר לוקה ולא חשוב לאו שאין בו מעשה. וכה"ג כ' הלחם משנה בפ' מה' עכו"ם (הלכה)) על מ"ש הרמב"ם דעושה עכו"ם ע"י אחרים לוקה אף דאין בו מעשה מ"מ כיון דשליחו כמותו מקרי מעשה וה"נ כנ"ל. משא"כ אם נימא כהצד השני ודאי דאינו לוקה כי אם השוחט שעשה מעשה והיא נעשה בע"ד ונעשה כמשלח וחשוב ג"כ כמו שהחמץ הי' שלו

ומיושב מה שכתב הגאון שאגת ארי' דלמ"ד התראת ס' לא שמה התראה לא משכחת שוחט פסח על החמץ דלוקה (דהוי התראת ס' שמא יבטלנו] אלא בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול כיון דאינו שלו. וקשה טובא כיון דלוקה הרי פטור מחיוב אחריות דקום לי' בדרבה מיני' ועיין בחולין (דף פא) בחדושי רבינו גרשום הנדפס בש"ס ווילנא] בהא דאמרינן חיובי מלקיות שוגגין ודבר אחר פי' כגון שגזל חמץ שעבר בבל יראה ופטור מתשלומין וכוונתו דגזל מעכו"ם בפסח י"א. לקי משום ב"י וכמו קנה חמץ בפסח

אמנם להנ"ל משכחת לה שהי' חמץ לאחד מבני חבורה דלוקה השוחט אף שאין לו חמץ כנ"ל. ואחד לבני חבורה הי' לו חמץ שקיבל עליו אחריות דל"ש ביטול וגם קים לי' בד"מ ל"ש לפוטרו מאחריות דהא אינו לוקה רק השוחט וא"ש

ו) בירושלמי פ"ט דפסחים אית תנא תנוי דקין ותבלולין אין פוסלין בו מה אני מקיי' תמים להוציא מחוסר אבר עיי"ש וקשה לי הא מבואר בע"ז (דף ה) דמש"ה שואלין ודורשין בהלכות פסח ל' יום קודם הפסח משום דפסול בי' מומין אפילו בדוקין שבעין משא"כ לדידהו דאינו פוסל אלא מחוסר אבר סגי ג' ימים עיי"ש וא"כ בפסח מצרים דאינו פוסל אלא מחוסר אבר כב"נ למה הי' צריך ל' יום

וכן יש לעיין בהא דבכורות (דף יב) יליף שה שה מפסח הא בפסח מצרים פשיטא דכלאים הי' כשר ש דשור או כשב או עז כתיב אח"כ בפ' אמור ובשלח טריפה הי' פסול גם בב"נ ואכמ"ל

ז) ובשבת (דף ) הילך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וכו' דמקדיש לי' רועה מעיקרא עיי"ש וקשה לי הא קיי"ל הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום וכן מבואר בירושלמי פ"ב דקדושה (הלכה) וצ"ע

והנה שם בירושלמי מוכח דדווקא הפרשה לא מהני שלא מדעת אבל שחיטת הפסח מהני שלא מדעת. אמנם נראה דהדבר תליא אי ילפינן שליחו מושחטו כבבבלי קדושין (דף מב) א"כ הרי דגם השחיטה צריכה דעת. משא"כ אי ילפינן מאיש זוכה י"ל דדוקא הפרשה צריכה דעת ולא השחיטה א"כ בשחיטה לא בעינן שליחות. ועיין