שו"ת זרע אברהם מז

אימורים יש שם הפרטי של הקרבן ואימורי פסח כפסח הם ויש חיוב חמץ בהקטרתם וא"כ שוב אמאי לא יהי' גם חיוב לשמה ולשם בעלים כיון דתורת הקרבן בפרטות עליהם. אולם יתכן דשאני אימורי פסח משאר האימורים דהנה פעולת האימוראים בכל קרבן הרי ענינו היתר הבשר באכילה וכבר דנו תו' בזבחים (מ"ג.) בד"ה והלבונה אם חשיבי מתירין להבשר כיון דכי איתנייהו מעכבי או דלאו מתירין נינהו כיון דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר כזבחים (ד':) ועי' רמב"ם פי"ח מפסוהמ"ק ובמ"ל שם. ומש"ה כיון דעיקר כפרה בדם שזהו עיקר הקרבן והאכילה אינו תנאי בהקרבן מש"ה א"א שיהי' האימורים מתירי האכילה חלק מדין הקרבן כיון דהאכילה גופה אינה מתנאי הקרבן. ולכן ס"ל לתוס' דאין על האימורים רק דין כללי של הקרבנות ולא שם הפרטי ומש"ה א"צ מחשבת הלשמו דבעלים. אמנם בפסח דאמר בש"ס פסחים (צא:) דעיקרו לאכילה ולחד מ"ד אכילת פסחים מעכבא ועכ"פ חזי לאכילה בעי' לכ"ע יעו"ש שפיר י"ל דיש גם על האימורים תורת פסח כיון דמתירין דבשר נינהו ואכילת הבשר בפסח הוי תנאי להכשר הקרבן שפיר גם מתירי הבשר בכלל הפסח נינהו ושם פסח עליהן ועי' כסברא זו בחי' רשב"א למנחות (י"ד:) יעו"ש. ולפי זה י"ל דתוס' מפרשו הספרי שאם מקטירין החלבים ואינם יודעים לשם מי דנושאין עון דהיינו חלבי פסח וכדברי רמב"ם ז"ל הנ"ל דבתלבי פסח קאי דבהני חלבים שפיר כיון דבהקטרה שם פסח עליהן יש חיוב דלשמו אבל בשאר הקטרות א"צ שידע לשם מי מקטירו [כן י"ל לחומר הנושא אף שדחוק בלשון הספרי דמשמעותי' דבכל הקטרות כן ואכמ"ל בזה) ועי' בירושלמי פסחים (פ"ה ה"ד) הקטיר אמורין על החמץ אית תנא תני חייב אית תנא תני פטור כו' יעו"ש ודוק]

אמנם בגוף הדבר שהקשתי דלפי דברי הספרי דחיוב להקטיר לשמו א"כ ל"ל מיעוט שלא יערב חלבים בחלבים והרי כשמערב אינו יודע לשם מי מקטיר. מלבד התירוץ שכתבתי דנ"מ בהרבה קרבנות של בעלים א' דמצד לשמו הרי שם א' היא ומצד שלא יערב גם בזה אסור נתיישבתי די"ל בפשיטות דאם מערב חלבים בחלבים ומקטיר לשם מי שהוא דשפיר חשוב לשם הבעלים והך דספרי שנושאין עון היינו שמשנהו לשם אחר עי"ז שאינו יודע לשם מי להקריבו וראי' מהא דזבחים (ע"א:) בנתערבו הזבחים דזורק לשם מי שהוא ועי' בפירש"י ז"ל שם דכתב דיאמר בפירוש שם הבעלים שהוא והתוס' נחלקו עליו יעו"ש בד"ה לשם מי שהוא. ומבואר דאף בזריקה דבעי לשם הבעלים מ"מ בכה"ג דזורקו לשם מי שהוא מהני וכ"ש בהקטרה דמהני וא"כ שפיר לטעם דאינו יודע של מי הרי גם במעורב יכול לחשב לשם בעלים שהוא שלו, תהי' הקטרתו. ועוד אם לא יערב וידע של מי זה ושל מי זה שפיר יוכל להקטיר בב"א משני זבחים. ולזה אמר שלא יערב חלבים בחלבים דזהו דין בפ"ע שיקטיר כל זבח בפ"ע ולא יערב חלבי שני זבחים אף שיודע לשם מי ופשוט כעת ראיתי במ"ל (פ"א ממעה"ק הי"ח) ציין ומ"ש רבינו וכל האימורים נקטרים כאחד בפ"ה דפסחים עיי"ש כנראה דגרס כן בדברי רמב"ם ז"ל והערני לזה ח"א

] טו) ראיתי לכת"ר שכתב לתמוה ע"ד דכתבתי דיש סברא ליאסר הולד באכילה מצד מחו"ז ותמה כ"ת דמחו"ז הוי רק פסול הקרבה ופסול החלב אבל הבשר נאכל עכ"ד. הנה מעולם לא היתה כוונתי לומר שמשום זה שהוא מחו"ז יאסר באכילה. אך כוונתי הי' עפ"י דברי הש"ס במעילה (דף ז:) אהא דתני במתני' דלרבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא ואמרי' בגמ' לא אר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא לשריפה אבל לענין אכילה לא ועיי"ש ובתוס' שם. ונראה מזה דכל פסול להקרבה נתפס ענין הפסול בשני ענינים במתיר ובניתר רצוני לומר דכיון דקדשים אסורים ויש שמועלין בהם א"כ הפסול הוא בשני ענינים הא' שאינו ראוי לעשות בו מעשה עבודות כשחיטה וזריקה והקטרה. ובעבודות אלו אין בכחן להתיר מידי מעילה. ועוד דאף אם הדם בהכשר הוא וראוי להיות מתיר מ"מ אין דבר הפסול ניתר ע"י זריקה כשרה דכמו אלו הי' הפסול בה מתיר לא הי' בכחו להתיר כן הפסול מעכב בניתר ג"כ. והנה רש"י ז"ל בפסחים (דף עז:) בד"ה דם כתב דמש"ה כי ליתי' לדם מעכב ואם אין דם אין בשר משום דמתחלת הקדשן הן נאסרים וכפרה אינה באה אלא בדם כו' וכיון דכפרה ליתי' איסורא להיכי אזיל עכ"ל וכן כתב במנחות (דף מז.) בד"ה מאי ביניהו וכו' יעו"ש ונראה לפי זה דכל דבר הפסול מלבד שאסור באכילה מצד דין הפסול. יש גם כן איסור מעצמו ע"י הקדשו דכיון דפסול הוא הא אינו ניתר ע"י הזריקה ושוב הרי נשאר איסורא דהקדיש דלהיכי אזיל וזה ברור. וזו היתה כוונתי דאף דאין מחוסר זמן של שליל פסול כזה האוסר באכילה. מ"מ כיון דלענין הקרבה יש בו דין פסול מחוסר זמן דהא פסול מטעם זה להקטרה אף דהוי חלב גמור שוב י"ל דעכ"פ מעכב הפסול שאינו ניתר בזריקה ונשאר ממילא איסור אכילה בעצם מצד ההקדש. אבל לא שהפסול דמחו"ז אוסרו רק שמעכב בהיתר איסור הקדשו. וטעם החילוק בין כלו חדשיו ללא כלו ביארתי במכתבי הקדום

טז) והנה הי' נראה עוד בגוף קושיות כת"ר דל"ל מיעוט לחלב שליל קדשים שאינו קרב כחולין (דף ע"ה.) מה אשם מוציא מכלל שליל וכו' תיפוק לי' דהו"ל יוצא דופן. וכעת ראיתי שכבר עמד בזה ס' עזרת כהנים לת"כ ויקרא ועיי"ש דתירץ דכיון דאינו קרב בזריקת עצמו ליכא איסור יעו"ש ודבריו דחוקים. ולא ראה ד' ראב"ד ז"ל וכל המקומות שהבאתי בזה. ואמנם יתכן דהנה בהא דהקשה ראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' אחרי) בהא דתמורה (י"א.) דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דנאכלת דאמאי נאכלת והא יוצא דופן הוא וכמו שהעתקתי לשונו במכתבי הקדום. לכאורה צ"ע בקושית הראב"ד ז"ל דמאי הוקשה לו הא מפורש בת"כ (פ' ויקרא) ובחולין (ע"ה.) דחלב שליל אינו קרב דאמרינן מה אשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל יעו"ש וא"כ ממ"נ אם לענין הקטרה הוקשה לו שלא יהי' השליל נקטר דהוה יוצא דופן הא באמת כן הוא דאינו נקטר ואם לענין אכילה הרי כיון דאמו אינו יוצא דופן ושחיטה וזריקה שלה בהכשר הן מדוע לא יהי' ניתר השליל באכילה. ואמנם הדבר פשוט לפי דברי הש"ס מעילה (דף ז':) דאף דזריקה מועלת ליוצא אינו מועלת להתיר באכילה יעו"ש והטעם כנ"ל דכל, שנתפוס בו בניתר פסול אף שבמתיר ליתא לפסולא א"א לו להיות ניתר באכילה ונשאר איסור מוקדשין. וא"כ אלו יצא הולד או נטמא הרי ודאי דלא הי' מועלת זריקה דאמו ליוצא ונטמא להתירו באכילה כן אם נאמר דיש פסול דיוצא דופן בשליל שוב איך מהני זריקה דאם להתירו באכילה הא פסול אינו ניתר ומזה הוכיח ראב"ד ז"ל דליכא כלל פסולא דיוצא דופן בשליל כיון דקדמה קדושה ללידה דבכה"ג בשום מקום לא הוה יוצא דופן ושפיר ניתר באכילה וז"פ

והנה לרמב"ם (בפ"ד מתמורה ה"ח) ולרש"י ז"ל בנדה (מ"א.) דחולקין בזה וס"ל דבכה"ג דקדמה קדושה הוה יוצא דופן צ"ל בפשוטו הטעם דהשליל קדשים מותר באכילה דגזה"כ בשליל שיהא מותר וכמו דאיתא