שו"ת זרע אברהם לד

אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל רש"י] בשלמא לדידי משום הכי מיעטי' רחמנא [מש"ה מיעטי' לאשמעינן דלאו חלב הוא] אלא לדידך ליקרב [אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטי' מהקרבה] אמר לי' מידי דהוה אמחוסר זמן [מידי. דהוה אמחוסר זמן דיצא לאויר העולם וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסלי' רחמנא בהקרבה כל שבעה רש"י] ע"כ סוגית הגמ'. ולכאורה תימא דמאי פריך דחלב שליל ליקרב הא יוצא דופן הוא וביותר דלמה לי' למימר מידי דהוה אמחוסר זמן תיפוק לי' דיוצא דופן הוא ופסלי' רחמנא מליקרב וע"כ מוכח כשיטת הראב"ד ז"ל דכיון דקדושת אמי' על הולד שוב אין פוסל בו הא דמחוסר לידה

ב) ומה דרצה כת"ר לומר דמשום דהוה מחוסר זמן יהא אסור באכילה תמהני דחלילה שנאמר כן התורה מיעטה חלב שליל מהקרבה אבל הבשר נאכל דהותר בשחיטת וזריקת אמו

ג) ומה דהעיר כת"ר בדברי רמב"ם ז"ל בפ"א ממעשה הקרבנות (י"ט) הלכה דכתב היתה הבהמה מעוברת אעפ"י שכלו חדשיו של עובר ואפילו נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה ע"כ והעיר כ"ת דלמאי זה הוסיף רמב"ם ז"ל דהעובר כאחד מאברי' הא אף אם עובר לאו ירך אמו ג"כ הדין דהחלב פסול להקרבה. ונראה דהכוונה דחלב זה לא מיקרי חלב להקרבה דהוי כאחד מאברי' אבל מ"מ חשוב כבשר ונפקא מינה לפי מה דאמרינן בש"ס ע"ז (דף כ"ד:) וכדרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא ב"א מנין לעולת נקיבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה [טלה חלב רחל ומניקה את בנה רש"י] ע"כ ומבואר דבבמה א"צ לעולה זכר דוקא. א"כ אם שחט עולת נקיבה בבמת יחיד ומצא בה ולד הרי העובר כאחד מאבריה והוא כולו כליל כאמו אף החלב שבו עם הבשר דאף דאין עליו דין חלב מ"מ יש עליו דין בשר אבל בולדות קדשים הנאכלין גם העובר כבשר האם וחלבו אינו נקרב ולדעת הרמב"ם ז"ל בכלו לו חדשיו חייבין על חלבו כרת ופשוט

ד) וראיתי לגדול אחד בספרו שתמה דאיך אפשר לומר דחלב של בן תשעה יהא אסור הא בהדיא מבואר בתורת כהנים (פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרק י"ז פרשתא י"ד בריתא ד') אוציא את כולם [לעיל מינה ממעט חלב דפנות מעונש ומאזהרה ומהקרבה] ולא אוציא את חלב השליל המכסה את הקרב [ואימא דאם אכלו לחלב שליל דמוקדשין יהא ענוש. כרת] ת"ל חלב ושתי הכליות [אהא דדריש בסמוך מה אשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל שאינו חייב להקריבו וה"ה דאין בו כרת] יעו"ש והנה שם הרי מיירי בכלו לו חדשיו וכדמוכח בסוגי' דחולין (דף ע"ה.) הנ"ל הרי בהדיא דגם מעונש ומאזהרה אמעוט וע"כ משום דהחלב ניתר בשחיטת אמו ויקשה לשיטת רמב"ם ז"ל דחלב שליל בן ט' אסור והאריך בזה ונראה דהרמב"ם ז"ל יפרש עפ"י דברי הש"ס בפ"ק דכריתות (דף ד':) גופא אכל חלב נבילה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים רבי יהודה אומר לוקה שלש [תרי קראי כתיבי חד בקדשים חוקת עולם וחד בין בחולין בין במוקדשין] יעו"ש. ומבואר מזה דלרבי יהודה יש לאו מיוחד לחלב של מוקדשין וסתם ספרא רבי יהודה ולכן אמר דלאו זה המיוחד לחלב של מוקדשין איננו בחלב שליל כיון דפסול להקרבה אבל הלאו וכרת דיש גם בחלב חולין יש גם בחלב שליל דהיינו בן פקועה דלא התירה השחיטה להחלב וכשיטת הרמב"ם ז"ל

ה) ודע דבהא שהבאתי לעיל דברי הגמרא בע"ז וכן הוא בירושלמי (פ"א דמגילה הלכה י"א) הכל קרב בבמה בהמה ואי' ועופות גדולים וקטנים זכרים ונקיבות כו' זכרים ונקיבות מנין ר' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה ואת הפרות העלו עולה לה' יעו"ש יש לעיין מהא דאמרינן בש"ס תמורה (דף כ'.) ת"ר המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב [שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב כלומר שאין לך דבר שעושה תמורה, אלא ההוא דקדוש קדושת הגוף שאם אינו ראוי להקריב אינו נמכר בלא מום אלא ירעה הילכך ר"ש ס"ל באשם ופסח הואיל ואין שמן חל עליהן בנקבה דנמכר שלא במום הילכך לא עביד תמורה אבל בעולה. דאיכא שם עולה עלה בעוף סבירא לי' דתרעה ועבדתו תמורה רש"י] וכו' היינו טעמא דר"ש גבי מפריש נקבה לעולתו משום הכי עושה תמורה דהאיכא שם עולה עלי' גבי עולת העוף ופריך אלא מעתה כו' יעו"ש וקשה דתיפוק לי' בעולת נקבה דאיכא עלי' שם עולה בבמה ואכ"מ]

ו) מה שהביא כת"ר התוספתא (פ"ג דתמורה) האומר מה שבמעי זו הקדש כו' ושחטה העובר אסור. באכילה פשוט נראה דמיירי דשחטה בחוץ ואותו הולד אסור משום שחוטי חוץ וכמו שכתב כת"ר עצמו בסוף דבריו. ויש להאריך בכל זה. אבקש ידי"נ להשיבנו דבר כי הנני מחבב מאוד דבריו: והנני דורש שלום תורתו באהבה רבה ומקרב ולב עמוק ידידו עוז מוקירו ומכבדו אברהם לופטביר. בשולי המכתב

לא הבנתי פשטות דברי התוספת בזבחים (דף פ"ח:) בד"ה מתכפרים) דיש חילוק בין צבור לכל ישראל, דכתונת מכפרת אצבור ושעיר הפנימי על כל ישראל יעו"ש. ואינו מובן מה הוא צבור ומה הוא כל ישראל. ולכאורה הי' נראה עפ"י דברי הגמ' בזבחים (דף ע"ה.) אהא דתני במתני' שם דאם נתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מי שהוא ופריך והא בעי סמיכה [דבעי סמיכה בבעלים ולא ידעינן מנול] אמר' רבי יוסף בקרבן נשים אבל קרבן אנשים לא איתיבי' אביי קרבן יחיד שנתערב בקרבן יחיד וקרבן צבור שנתערב בקרבן צבור וקרבן יחיד וקרבן צבור שנתערבו זה בזה נותן ארבע מתנות מכל אחד ואחד וכו' קתני יחיד דומיא דצבור "מה צבור גברי אף יחיד גברי" וכו' ע"כ. ומבואר מזה דבקרבן צבור אין לנשים חלק והטעם דצבור מיקרי מי שהוא שוקל ונשים שאינן שוקלות אינם בכלל צבור וע"כ גם הכתונת דבא מתרומת הלשכה אינו מכפר עליהם. אבל לפי זה יקשה דגם השעיר הפנימי דבא מתרומת הלשכה אמאי מכפר עליהם

[ואמר המבלבה"ד בתוך כתבי הרהמ"ח ז"ל מצאנו בזה תוספת דברים לענין זה ואמרתי להעתיקו בכאן וזה לשונו]

ז) ואגב אכתוב הנה בתוספתא (פרק ט"ז דשבת) איתא רבי אליעזר אומר מילה דוחה שבת מפני שחייבים עליהן כרת לאחר זמן ע"כ ופשטות הכוונה נראה כדברי הש"ס ביומא (דף פ"ה) מה מילה שהוא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת ק"ו לכל גופו ופירש"י ז"ל דמש"ה מילה דוחה שבת לפי שחייבים עלי' כרת לאחר זמן יעו"ש ומבואר דזה מיקרי פיקוח נפש משום