שו"ת זרע אברהם כט

דלא לכלבים אבל אם מותר להדיוט ליכא איסור לכלבים עיי"ש א"כ י"ל דקדשים שמתו דאסורין באכילה לכל אדם אסורין גם לכלבים ולכל הנאות אבל שחוטי חוץ אדרבה עי"ז שהשחיטה מתירו באכילה להדיוט ממילא ליכא איסור דולא לכלביך ואולם שם גבי נבילה על קדשים שפיר כתבו תוס' דיש איסור קדשים דהיינו קדשים שמתו דהא אף אם לא יחול איסור נבילה ולא יהי' איסור לאדם מצד נבילה מ"מ עכ"פ לא יהי' לו היתר שהרי עכ"פ אינו זבוח הוא ואסור לאדם שוב ממילא יש איסור דקדשים שמתו מצד ולא לכלביך. ולפי"ז שפיר ברישא דשחטה והשחיטה מתיר לאדם שפיר מותר בהנאה דכל שמותר לאדם אינו בכלל איסור דלא לכלביך דהיינו כל הנאות. ושאר הטעמים דל"ת כל תועבה ל"ש כנ"ל שהרי בזה ליכא איסור לישחוט בחוץ ונשאר רק איסור אכילה מצד חסרון זריקה אבל במתה דאסור להדיוט שוב יש איסור הנאה ככל קדשים שמתו דכל שאסור להדיוט אסור לכלבים [ועי' רשב"א ב"ק (נ"ג.) בשם ראב"ד ז"ל דהיכא דאסור להדיוט מותר לכלבים רק אם מותר לאדם אסור לכלבים וכבר האריך בשיטה זו בשעה"מ (ה' איסו"מ) וכ"כ במק"א מהא דבכורות (ל"ג:) בבכור דמותר לעכו"ם ואכ"מ]

ואולם יקשה דלפי תירוץ הש"ס בתמורה (י':) דמיירי בק"ד אמאי שחיטה אסור באכילה ולא בהנאה הא בק"ד גם קדשים שמתו אסורין דלא יהי' אלא הקדש אשפה כש"ס מעילה (ט"ו.) ועי' בתוס' שם ועי' מעילה (יט:) ותמורה (לג.) ואם פדאן הרי מותרין גם באכילה וע"כ דבקדוה"ג מיירי ויש לפלפל טובא בדברינו ובמק"א יבואר אי"ה וגם בד' תוס' דזבחים (ע"א:) הנ"ל י"ל דרק פדיון הוא דמתיר הכל אם מתיר לאדם אבל לא שחוטי חוץ שאינו מתיר מאי נ"מ אם מותר לאדם או לא ואכ"מ

ועיין רש"י חולין (דף ס"ט.) בד"ה ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים וכו' וליכא לאוקמי' בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ עכ"ל והנה רש"י ז"ל לטעמי' בקידושין (נ"ז:) הנ"ל דשחוטי חוץ אסורין באכילה ובהנאה ובכאן דהאם קדש והולד קדש דהא מדבעי דתיהוי מחיצת ירושלים מחיצה לגבי הולד שהוציא את ידו לחוץ ע"כ דהולד קדש דבחולין אינו מחיצה כלל וכן מצאתי בצל"ח חולין (סט.) שם דכ"כ דהולד קדש והולד אין לו שום היתר זריקה והקטרה דעצמו כחולין (ע"ה.) הנ"ל דהוי מחו"ז וא"כ שפיר דאסור משום שחוטי חוץ. ואף אם נימא דבהך דתמורה (י"ב.) דהיא חולין ולדה שלמים דאינו נאסר הולד וכנ"ל מ"מ שאני התם דליכא איסור דשחוטי חוץ ועי' רמב"ם (פי"ח ממעה"ק) דאסור לשחטו בחוץ ואינו לוקה ולא הזכיר הדין אם שחטו אם נאסר עי"ז וגם אם איסור השחיטה הוא איסור תורה] אבל באם קדשים דאיכא איסור שחוטי חוץ גם הולד נאסר. ועי' בראש יוסף שם דמפרש דברי רש"י ז"ל דכיון דהאם אסורה משום שוחט קדשים בחוץ לא יהי' אותו האבר שיצא לחוץ ניתר בשחיטת אמו וצריך שחיטת עצמו עיי"ש ומשמע דס"ל דאין העובר נאסר משום ששחטו בחוץ וזה צ"ע דהרי באם קדש ובולד קדש הרי יש שחוטי חוץ ולרש"י ז"ל לטעמי' בקידושין (נ"ז.) הקדש שנאסר מחיים אינו נותר בלי זריקה והולד הרי אין לו זריקה והקטרה כנ"ל ואכמ"ל

לז) והנה ראיתי ברמב"ם פרק א' ממעשה הקרבנות (הלכה י"ט) היתה הבהמה מעוברת אעפ"י שכלו לו חדשיו של עובר ואפי' נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאברי' עכ"ל מבואר מזה דגם בכלו לו חדשיו וחי נאכל בשחיטת אמו ויש עליו דין קדשים גמורים והא דכתב דחלבו אינו נקרב הוא מדברי הש"ס חולין (דף ע"ה.) מה אשם מוציא מכלל שליל כו' עיי"ש דחלב שליל אינו נקרב [ועי' רש"י חולין (דף ע"ד:) בפירש"י ד"ה ומוציא את דמו דחלבו מותר משום מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוציא מכלל שליל עיי"ש ומבואר דמש"ה חלב שליל מותר משום דאינו ראוי להקרבה וצ"ע דאמאי לא כ' מטעם דכל בבהמה תאכלו וגם הרי בן ט' חי חלבו אסור לר"מ ז"ל הנ"ל ולר"מ מפו' בגמ' דאסור אף שאין החלב ראוי להקטרה. ועי' בחי' הר"ן ז"ל שם מ"ש בד' רש"י ז"ל אלו. ועי' רמב"ן בפירוש התורה (ויקרא ג' ו') דכל הנקרא חלב נאסר אעפ"י שאינו קרב ושאינו נקרא חלב מותר אעפ"י שקרב עיי"ש ואכמ"ל] והנה לפי"ז נסתרו כל התירוצים לרמב"ם ז"ל דמש"ה נקיט בן ד' חי גבי השוחט את החטאת משום דבכלו לו חדשיו אין הדין כן יהי' מאיזו טעם שיהי' והלא בכאן מפורש דאין חילוק וגם כלו חדשיו ניתר בשחיטת אמו

לח) ואולם נתיישבתי דלפי דברינו בישוב שיטת רמב"ם ז"ל יש ליישב גם זה וזה דהרי יסוד דברינו הוא משום דבכלו חדשיו לא מהני שחיטת אמו בתורת מתיר להתיר איסור קדשים רק משוי' לי' כנשחט אבל לא משוי לי' כנזרק שהרי פעולה שבאם לא מהני רק בעת שמונח בתוכה. אבל בלא כלו חדשיו ניתר מיד איסור מוקדשים בתורת היתר. וזה שחל עליו אח"כ איסור אכילה מצד אמו דכא' מאברי' ומחיוב להמתין על הזריקה בזה שפיר מהני זריקה דאם שהוא רק סילוק סיבת האיסר

והנה לפי"ז י"ל דלכאורה יש לדון דכל איסור קדשים הוא איסור הניתר בשחיטה עפ"י דברי התוס' ישינים ביבמות (דף ל"ג) (הנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא] דכתבו דבר חדש דהא דאמרי' במעילה (דף ד:) דהיתר זריקה שנינו ומשעה שנראה לזריקה נפיק מידי מעילה דהיינו רק בבהמה דכוותה בחולין שריא משום השחיטה אבל גבי עוף דהמליקה אסורה בחולין משום נבילה אינו ניתר עד אחרי ההזאה עיי"ש ומבואר לכאורה דסברתם ז"ל כי ההקדש הוא איסור הניתר בשחיטה דכמו דמהני שחיטה להתיר איסור אמ"ה ונבילה כן מהני להתיר איסור מוקדשין ועי' זבחים (ס"ט.) אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו וכו' [ועי' תו' מעילה (ח.) ד"ה הוזה דמה כו' ולמ"ד ראוי להתיר זריקה ר"ל שנראה להזות עיי"ש מפורש דגם בעוף ס"ל דמיד שנמלק וניתר איסור אמ"ה ניתר מידי מעילה] וראה לשון הגמרא קידושין (דף נ"ז.) מהו דתימא מידי דהוה אקדשים דמחיים אסירי ואתיא שחיטה ומכשרא לה קמ"ל. ועיי"ש בפירש"י ז"ל ומשמע פשטות לשון הגמ' דבקדשים ג"כ ניתר האיסור ע"י השחיטה ועיין בחולין (דף פ':) קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול כו' שחיטת קדשים איצטריך לי' סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראוי' הוא דהא אי נחר וזרק דם לא מישתרי בשר וכי שחט מישתרא בשר ושחיטה ראוי' הוא קמ"ל. ונראה דסברת הגמ' בזה דענין זה דקדשים היינו ג"כ דהאיסור מוקדשין ניתר בשחיטה. אך כיון דאחר שחיטה נעשה ראוי לזריקה וכל שראוי לגבוה אסור לאוכלו. ע"כ חל עליו איסור מחדש מצד חובת הזריקה ודומה לזה כתב התוס' במעילה (דף ח'.) בד"ה אין מועלין בעורות כו' זכה המזבח בבשר עיי"ש דענין זה דבעולה לא פקע המעילה אחרי הזריקה רש"י מעילה (ג'.) וכמה דוכתי אינו משום דהזריקה אינה מפקיעה ממעילה בעולה רק משום דכיון דאחרי