שו"ת זרע אברהם כח

איזו טעם שיהי' ליכא בזה פסול להקרבה ומאי נ"מ אם הוא בר פדיון או לא העיקר תלוי רק אם הוא כשר או פסול ואם חשבינן זה ליוצא דופן גם לא כלו לו חדשיו יפסל ולא יהי' נפדה אבל אמאי נאכל כבשר החטאת וכת"ר לא אתי עלה באופן זה שלא יהי' נאכל כאמו רק דאף שחל עליו קדושת קרבן ע"י שחיטה וזריקה דאמו מ"מ עי"ז שנעשה יוצא דופן מהני לי' פדיון. וזה צ"ע שיהי' נפדה אחר שחיטה וזריקה. (כעת ראיתי בתוס' חגיגה (דף כ"ד.) דכתבו דאף בשר אחר שחיטה מהני פדיון עיי"ש ועי' בתוס' ב"ק (ע"ו.) בד"ה שמיטה דפיגול אין לו פדיון משום דמצוה לשורפו ועי' נזיר (כ"ח:) דלאחר שחיטה אינו מפר משום הפסד קדשים ובמפרש דהוי משום בזיון וה"נ בזה שהשליל נאכל והוא קדשים גמורים א"כ יש מצוה לאוכלו אין לו פדיון] ואולי נאמר בשיטת רמב"ם ז"ל (בפ"ד מתמורה ה"ח) דולדות קדשים שיצאו דרך דופן נפדין עיי"ש ומבואר דגם קדמה קדושה ללידה מיפסל משום יוצא דופן

ולפי"ז נשאר קו' ראב"ד ז"ל דשוחט את החטאת ומצא בה ולד יפסל משום יוצא דופן דל"ש תירוצו דקדמה קדושה דג"כ פוסל לשי' רמז"ל. ויתכן דכמ"ש תוס' בתמורה (דף י':) דבעובר ליכא פסול של מחוסר זמן וביאר בשמ"ק זבחים (י"ב.) הטעם דכ' אשר יולד בלידה תליא רחמנא וכל זמן שלא נולד אין בו פסול דמחו"ז עייש"ה כן י"ל דשי' רמז"ל גם בפסול דיוצא דופן כן דכ"ז שלא נולד ליכא פסול דיוצא דופן דהיינו חסרון הכשר לידה. ורק מלידה ואילך אם נולד שלא כדרכו יש בו פסול דיוצא דופן ואינו דומה להא דמנחות (ס"ט.) עי' באות (כה.) דבכאן המיעוט לידה שלא כדרכה לא יוצא דופן ולפ"ז י"ל דלא כלו לו חדשיו דהרי הוא כאבן וכדאמרי' בשבת (קלב.) דמחתך בבשר בעלמא היא עיי"ש לא מיחשב כלל לגבי הולד כלידה וחשוב עדיין כמו שלא נולד לגבי הולד ועי' נדה (כ"ו.) ובתוס' שם ושוב כ"ז שלא נולד אין כאן פסול דיוצא דופן אבל כלו לו חדשיו וחי כיון שיצא לאויר העולם הרי הוא כנולד ולידה שלא כדרכו הוא שפיר הוי יוצא דופן כן י"ל לפי דרכו דכ"ת. וקצת ראי' מהא דראיתי בשמ"ק תמורה (דף י"א:) דהא דבעי הש"ס שם אם הולד חולין והבהמה קדש אם הוה חולין בעזרה דהיינו רק בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו חדשיו לא מיחשב הוי' כלל ופשיטא דליכא חולין בעזרה עיי"ש ולפי"ז י"ל גם לענין איסור יוצא דופן כן דכ"ז דלא כלו לו חדשיו כמו דליכא איסור חולין בעזרה כן ליכא איסור זה דיו"ד ואינו מוכרח. דשם במעי אמו ולא יצא לאויר העולם משא"כ כשיצא לאויר העולם ואכמ"ל יותר

לו) ובתוספתא (פרק ג') דתמורה איתא האומר מה שבמעי בהמה זו הקדש מותרת בגיזה ואסורה בעבודה מפני שמכחיש את הקדשים (שמכחיש העובר) שחטה העובר אסור באכילה מתה אסורה בהנאה ע"כ וראיתי בספר חסדי דוד דכתב דהא דאסור באכילה היינו קודם פדיון אבל לאחר שנפדה מותר באכילה ועובר זה הרי הוא כיוצא דופן ומהני לי' פדיון עכ"ד והנה לכאורה זה כעין דברי כת"ר דעובר נפדה מצד דהוה כמו יוצא דופן. ואולם ז"א דהא בש"ס תמורה (דף י':) מייתי רישא דבריתא להקשות למ"ד שם אין קדושה חלה על עוברין מהא דתני' דאסורה בעבודה ומשני דבקדושת דמים מיירי עיי"ש ומש"ה שפיר נהי דהוה אחר שחיטה מ"מ כיון דהולד חי ובר העמדה והערכה הוא שפיר מהני לי' פדיון אבל היכא דהוה קדוה"ג והשחיטה מקדשת לתורת קרבן לא מהני פדיון אחרי שחיטה. ואף למ"ד שם בתמורה דקדושה חלה על עוברין ומשמע שם בתמורה (י':) דמפרש הבריתא שהקדיש העובר קדוה"ג מ"מ י"ל דרק התם דהבהמה עצמה חולין ושחיטתה שחיטת חולין שפיר הולד נפדה אף שהוי כשחיט דכל הטעם דאין פדיון אחר שחיטה כתב רש"י ז"ל במנחות (ק"א.) משום דנתקדש בכלי שרת עיי"ש וזה הרי השחיטה לא הי' בכלי שרת דהא שחיטת הולד הוא בשחיטת האם ושחיטת האם היתה חולין. אבל בהא דתמורה (י"א.) דשוחט החטאת ומצא בה ולד דגם האם קדושה שפיר שחיטת קדשים מקדשת ולא מהני פדיון אחרי שחיטה. וזה פשוט

והנה גוף דברי התוספתא צ"ע דאמרה דשחטה לאם העובר אסור באכילה ומשמע דבהנאה מותר דהא בסיפא תני גבי מתה דאסור בהנאה וקשה ממ"נ אם בלא פדיון הרי אף ששחטה אסור בהנאה עד שיפדה וכמבואר במעילה (דף י"ט:) דבע"מ ששחטן מועלין בהם עד שיפדו לרבנן עיי"ש ובתוס' ובשמ"ק שם. ואם נפדו הרי מותרין באכילה ג"כ ויתכן עפ"י דברי הש"ס בתמורה (דף י"א) דבעי היא חולין ולדה שלמים אם מותר לשוחטה בחוץ ומסיק דפטור דלא קרי' בעובר והביאום לה' עייש"ה ולפי"ז נראה דהנה רש"י בקידושין (דף נז:) בד"ה מה שלי בשלך אסור כתב דשחוטי חוץ אסור בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק עכ"ל ותמהו תוס' דהוה כקדשים שמתו שמותרין בלי זריקה וה"נ ע"י השחיטה יהי' מותר באכילה עיי"ש והנה המקנה ביאר שם דסברת רש"י ז"ל דיש איסור אכילה ומצד העשה של ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל אך מצד זה לא הי' ראוי ליאסר רק באכילה לא בהנאה וחידש שם עפי"ד הגמ' בחולין (קט"ו.) דפריך מעשה שבת ליתסר משום לא תאכל כל תועבה ומשני עיי"ש א"כ שוב בשחוטי חוץ יש איסור דל"ת כל תועבה ומשום איסור זה הרי אסור גם בהנאה עיי"ש ולפי"ז נראה דבתוספתא דתני דשחט הבהמה ע"כ לא היתה השחיטה בעזרה דהא האם חולין ואין שוחטין חולין בעזרה וע"כ היתה השחיטה בחוץ. שוב בשחוטי חוץ כזה ליכא איסור הנאה דהא בזה ליכא איסור שחוטי חוץ וכנ"ל דהעובר אינו ראוי לפתח אהל מועד א"כ אין כאן תועבה כלל ומש"ה שפיר מותר בהנאה. אך איסור אכילה נשאר שהרי עכ"פ ליכא זריקה בולד זה דהא עובר פסול להקרבה כחולין (ע"ה.) א"כ יש איסור אכילה מצד העשה דודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל דמחוסר זריקה אסור באכילה

ואמנם סיפא דתוספתא דמתה אסור בהנאה יתכן ליישב דהנה לכאורה צ"ע ד' תוס' בקידושין (נ"ז:) הנ"ל דכמו דקדשים שמתו מותרין ה"ה שחוטי חוץ והרי בקדשים שמתו יש איסור תורה ליהנות כדמוכח מתוס' זבחים (ס"ט:) ד"ה ר"י דלא חייל איסור נבילה אאיסור קדשים עיי"ש ומוכח דאף דהוי קדשים שמתו יש איסור תורה וכבר האריכו האחרונים בדברי תוס' ועי' מעילה (ג'.) דהמעילה רק מדרבנן אבל י"ל דאיסור הנאה מן התורה וכזה בקדשים קלים דאין מועלין ואסור בהנאה מה"ת וא"כ גם שחוטי חוץ יאסור מה"ת. ויתכן דהנה זה דיש איסור בקדשים שמתו מפורש בתמורה (ל"ב:) דקדשים שמתו יקברו הנה דאף שאין מועלין כתמורה (ל"ד.) מ"מ אסורין, וטעמו של דבר ביאר הרי"ט אלגזי בבכורות (פ"ה סקל"ח) דכמו דבש"ס בכורות (י"ד:) דפסולי המוקדשין שנפדו אסורין משום ואכלת ולא לכלביך וכל הנאות בכלל כמ"ש תוס' בכורות (ל"ב:) ד"ה פסק וכ"ש כשלא נפדו עיי"ש באורך. ולפי"ז י"ל לפמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"א:) דהיכא דאסור לאדם באכילה יש איסור