שו"ת זרע אברהם כז

לג) ובירושלמי גיטין פרק ה' (הלכה ה') אהא דתנן במשנה כהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין פריך מה אנן קיימין אם כסבור בהן שהן חולין, ויש פיגול בחולין עיי"ש ופנ"מ וק"ע שם נדחקו טובא דמאי ס"ד שיפגל אם סבור שהוא חולין. ויתכן דהכוונה שפיגל בזבח וסבור דכיון דהשליל חולין לא יתפגל א"כ הוי שוגג לגבי השליל ופטורין לשלם הפסד השליל וע"ז קשיא לי' לירושלמי כיון דהשליל חולין א"כ אזלי' למ"ד בהויתן הם קדושים שוב אינו מתפגל כלל באמת וכי יש פיגול בחולין האם השליל קדש דהיינו למ"ד במעי אמן הן קדושים א"כ השליל והבהמה שוים ולא שייך שוגגין

לד) וראיתי בפירוש הראב"ד ז"ל לתו"כ (פ' צו) דהקשה מזבחים (ל"ה.) הנ"ל דמסיק הש"ס דהך בריתא דקאמר לא מפגלין ולא מתפגלין היינו מחמת עצמן א"כ מבואר דמחמת הזבח מתפגל השליל והרי בריתא זו תני דאין חייבין משום נותר א"כ ס"ל בהויתן הן קדושין ואמאי חייב משום פיגול ותירץ וז"ל ואיכא למימר דשאני פיגול דכתיב ואם האכל יאכל ריבה הכתוב כל דבר אכילה אי נמי שאני פיגול דאיהו דחי' בידים עכ"ל והנה זה דבר חידוש דלמ"ד בהויתן הן קדושים והולד חולין גמורים מ"מ יש באכילתו חיוב כרת מצד פיגול וכי יש פיגול בחולין [וכבר השיג הפ"י על המהרש"א דפיגול נעשה חולין אבל לא חולין יעשה פיגול] וזה תירוץ על גוף הדין דיש פיגול בחולין לראב"ד ז"ל. אבל מ"מ קשה דמאי קשי' לי' לר"א הא י"ל דזהו טעמא דבריתא דליכא חיוב פיגול משום דהשליל חולין לבריתא דס"ל בהויתן הם קדושים ואין פיגול בחולין. ור"א הרי ס"ל במעי אמן הן קדושים ומאי קשיא לי' וצע"ג ועי' בהגהת מהרי"ז לת"כ שם דפירש המיעוט דעובר היינו הך דתמורה (ל"ד:) דיקברו מפני שהן איסורין בהנאה והוא ברמב"ם (פי"ט מפסוהמ"ק הי"א) עכ"ל ודברים אלו צע"ג שהרי מפורש בת"כ (פ' צו) פרשה ט' יכול אף שמתו "ושהפילו" ישרפו ת"ל הוא ע"ש וזהו דין בתמורה (ל"ד:) דבהמה שהפילה שליל יקבר אבל בכאן המיעוט הוא על שליל הניתר בשחיטת אמו ומצאתי בק"א זבחים (לה.) שכ"כ אך לא ראה ד' הת"כ הנ"ל ואכ"מ בזה]

גם יש לפלפל בדברי כת"ר דמדמי להך דזבחים (צ"ח.) דאין בעלי חיים במותריהן דשם בבעלי חיים קודם שחיטה והן בעלי חיים גמורין אבל שליל זה הרי הוא כשחוט. וגם הרי נותר הוא רק במה דחזי לאכילה עי' כריתות (י"ד.) ובצל"ח פסחים והד' עתיקים א"כ בע"כ שהימותוהו לולד זה לפי דברי השמ"ק ב"ק (מ"א.) דבן פקועה טעון נחירה ולפי ד' הפר"ד דאינו מותר באכילה רק אחר שנשחט או נתקבל והד' עתיקין בספרי האחרונים דבחיים אינו ראוי לאכילה ונהי דלא אמרינן דיחוי בזה דלא הי' ראוי מצד חסרון נחירה שהרי בידו לנוחרו וגם דיחוי מעיקרא אבל מ"מ הנותר הוא אחר שהמיתו ושוב אינו בע"ח ואולי סברתו דכיון דאותה קדושה שיש אחר מיתת הולד הוא בחיים מש"ה כיון דמחיים א"א שיהי' נותר דדומי' דמילואים שוב אמרי' דאין בולד זה דין נותר אפי' אם המיתוהו. ועיין בפי' הראב"ד ז"ל לת"כ (פ' צו) דכתב הטעם דחטאת העוף הבא על הספק אינו בשריפה אף דהוי ספק חיוב שריפה ותירץ דבעינן דומיא דמילואים שהוא ודאי לא ספק יעו"ש וזה קצת סיוע לד' כ"ת די"ל גם בזה דעכ"פ במילואים לא הי' בע"ח בשום ענין ואכמ"ל יותר

[וראה זה מצאתי בספר חסדי דוד הספרדי בבאור לתוספתא (פרק י"ב דמנחות) שהעיר בהא דש"ס מנחות (ק':) שאין לעופות פדיון דא"כ עוף שנפסל יהי' נשרף מחיים דהא פסולי המוקדשין בשריפה וזה לא מסתבר וכתב ומסתברא שכונסן במקום אחד עד שימותו ואח"כ שורפן עיי"ש והנה לא הזכיר הך דזבחים (צ"ח:) דאין בעלי חיים במותריהן עכ"פ זה מבואר מדבריו דחל חיוב שריפה אחר שהמיתו וה"נ בזה אולם דבריו ז"ל צע"ג ואכמ"ל] ואולם עכ"פ זה מוכח משיטת התוס' דהכשר אכילה אינו תלוי בדין פסול נותר דהא לתוס' בעובר ליכא דין שריפה ויש חובת אכילה

עוד העיר כת"ר דכוונת רמב"ם ז"ל דבן ה' שכלו לו חדשיו בידו לפדותו בלא מום משום דיוצא דופן הוא ואין לך מום גדול מזה ולכך נקט בן ד' שהוא כאבן ואין מועיל פדיון ובע"כ נאכלת כבשר החטאת עכ"ד הנה דין זה דיוצא דופן נפדה בלא מום כתב הלח"מ (בפ"ד מתמורה ה"ח) וכ"כ הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה.) אולם בתוס' זבחים (קי"ד.) בד"ה וקסבר כתבו להדיא דלמ"ד במעי אמן הן קדושים בעי מום לפדות וכדברי הק"ס שהביא כ"ת

גם גוף הדברים צ"ע דנהי דנימא דיוצא דופן נפדה היינו יוצא דופן קודם שחיטה אבל בן פקועה דכשחוט א"כ הא שיטת תוס' חולין (פ"ד.) וב"ק (ע"ו.) ובכורות (ל"ב.) דהשחיטה כשרה משוי מיד כמתה ולאו בר העמדה והערכה עיי"ש א"כ מבואר דדין פדיון תליא בדין שחיטה והיכי דהוה כשחיט לא מהני פדיון אך י"ל דזה חלוק ממפרכסת עי' תוס' עירוכין (ד'.) בד"ה ולא אוציא את הגוסס דהקשו בהא דממעט גוסס מעירוכין דלאו בר העמדה והערכה והרי מפרכסת בר העמדה הוא ותירצו דשאני בהמה דאית בה חיותא טפי ויכולה לעמוד יעי"ש ומשמע דזה ענין התלוי בטבע כח העמידה. לא בדין התורה ושוב גם ב"פ כן הרי יכול לעמוד שפיר הוי בר העמדה

ועוד דהרי לרמב"ם ז"ל קיימינן ושי' רמז"ל (בפ"ה מעירוכין הי"ג) דשחט בה שנים או רוב שנים והרי הוא מפרכסת דהוא בכלל והעמיד והעריך עיי"ש א"כ כ"ש בן פקועה

לה) אולם צ"ע מטעם אחר דהרי מפורש בש"ס זבחים (ל"ה.) דפיגל בזבח נתפגל השליל עיי"ש ומבואר דשחיטת האם מהני לכל מילי לולד זה ופשוט דה"ה זריקת האם מפגלת את השליל. ומפורש במנחות (דף ק"א). מכלי שרת לא אשכחן דמיפרק ופירש"י ז"ל ואפי' בהמת בעלי מומין שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון עייש"ה וא"כ מאי דמיון יוצא דופן דנפדה בלא מום דהיינו שלא נעשה בו שום מעשה עבודה ולא נתקדש בקדושת קרבן במעשה עבודה. אבל בשוחט את החטאת ומצא בה בן ה' דנאכלת לאחר זריקה איך יועיל פדיון לאחר מעשה עבודה דשחיטה וזריקה וזה שכתב רמב"ם ז"ל בה' עירוכין דמהני פדיון למפרכסת היינו קדושת דמים ששחטה עי' מעילה (י"ט:) דלא הי' בזה שחיטה בתורת עבודת הקרבן. אבל זה הולד שהי' בו שחיטה וזריקה איך יצא לחולין ע"י פדיון אחר כל העבודות ואם באנו לומר בשיטת רמב"ם ז"ל דזה הוה פסול דיוצא דופן מה שנמצא במעי אמו וממילא לא נתקדש כלל בקדושת קרבן בשחיטה וזריקה דאמו כיון דפסול הוא לקרבן ושוב ממילא מהני לי' פדיון אבל ז"א דא"כ הרי פסול זה הוא גם בלא כלו לו חדשיו דיוצא דופן הוא. וכבר הבאתי דברי ראב"ד ז"ל בתו"כ (פ' אחרי) שהקשה כן ותירץ כיון דקדמה קדושה ליכא פסול דיו"ד עיי"ש וביארתי לעיל גם שי' רמב"ם ז"ל היטב.א"כ שוב יהי'