שו"ת זרע אברהם קצא

(בפ"ו ממעילה הי"ג) ולעולם אין מועלין בשיורי לשכה יעו"ש וסובר הכס"מ דהיכא דאמרי' דיפלו לנדבה יש בו מעילה וזה שאין בו מעילה דקדק רמב"ם דיפלו לשיורי לשכה דשם אין מועלין. ולפי"ז נראה במוכר עולתו ושלמיו דאמרו דהמעות "יפלו לנדבה" ולא אמרו יפלו "ללשכה" דזה מוכיח דיש בהם מעילה. [ועי' רמב"ם (פ"ג ממעילה ה"י) מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה ובכס"מ שם דהכוונה לשיורי לשכה וזה צ"ע דמאי שנא המועל בקרבנות צבור מכל המעילות דאמר במעילה (ט':) מה שנהנה יפלו לנדבה ועי' ברש"י שם ד"ה לנדבת צבור לשופרות ובתוס' שם ד"ה ק"צ יעו"ש]

כד) ועיין בש"ס נזיר (כ"ו.) ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן גבי מעות סתומין שהניח הנזיר דהדין דיפלו לנדבה וכיון דאיכא למימר שמא שלמים הם מש"ה אין מועלין] ובתוס' שם ד"ה והשאר כו' והקשה הר"מ דלמא לא ימעלו אפילו במקצתן כיון דיפלו לנדבה דהיינו עולת קיץ מזבח משתמש לה בדמי עולה וצ"ל דעד שעת הקרבה שמקריבו לשם עולה לא נפיק משם שלמים שהי' עליהן עד הנה עכ"ל ומבואר מדבריהם ז"ל דכל היכא דיפלו לנדבה יש בזה דין עולה לימעל כיון דנדבה היינו הקרבת עולה והא דדמי שלמים אין מועלין בהם משום דהדין אינו מפקיע שם שלמים שכבר חל אבל דבר שאין לו שום חלות שם שפיר עי"ז שדינו לנדבה יש עליו דין עולה למעול. ולפי"ז במוכר עולתו דאין על הדמים שום שם והדין דיפלו לנדבה שפיר אית לן למימר דמועלין בהם

וראיתי לכ"ת שהביא בשם מר חמיו הגנ"י שהעיר בדברי תוס' הללו מטעם אחר דאמאי הוצרכו לתרץ דכיון דהי' על המעות שם שלמים לא פקע מיניהו ומש"ה אף דיפלו לנדבה אין מועלין ותיפוק לי' דכיון דהוא לא הקדיש לעולה רק ע"י שמת הנזיר הלכה הוא דיפלו לנדבה ויקרב עולה א"כ זה שנעשה עולה אינו ע"י הקדש אדם רק מאליו שוב אף דנימא דפקע שם שלמים והוא עולה מ"מ אין מועלין בעולה כזו שאינה ע"י אדם עכ"ד ונראה דסברת התוס' דזה דאמרי' דהקדש ממילא אין בו מעילה היינו רק אם זה שחל הקדש ממילא אינו בא ע"י הקדש אדם ומאליו חלה קדושתה כהא דבור שנתמלא מים דב"ב (ע"ט.) וכה"ג אבל אם ההקדש ממילא א"א להיות מעצמו רק ע"י הקדש אדם דינו כקדושה הבאה ע"י אדם ולכן באמר רגלה של זו עולה דהדין דפשטה קדושה דכולה וכ"כ במ"א לברר דיש מעילה ע"י פשטה ולא אמרי' דזה קדושה הבאה מאלי' היינו משום דגם מה שפשטה בא ע"י הקדשו מיחשב הכל כהקדש אדם. וע"כ שם בנזיר דהקדש המעות סתומין בא ע"י אדם ואח"כ כשמת הלכה בנזיר דיפלו לנדבה ונעשה מזה עולה א"כ קדושה זו לא הי' אפשר להעשות בלתי הקדשו שבתחלה שפיר דינו כהקדש הבאה ע"י אדם ויש בו מעילה

ולפי"ז י"ל כסברת כ"ת דשפיר בעלמא כהא דהמוכר עולתו ושלמיו דקנס חכמים דיפלו לנדבה כפסחים (פ"ט:) דגוף חלות ההקדש בא ממילא מתק"ח י"ל דחשיב הקדש ממילא. וראי' לסברא זו נראה מהא דאמר במעילה (י"א:) אהא דתנן נסכים בתחילה מועלין בהם ירדו לשיתין אין מועלין בהם ובגמ' לימא דלא כר"א בר צדוק וכו' אפ"ת ר"א בר צדוק דאי קלט ופירש"י ז"ל הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהם דאי קלט קתני שלא ירדו לקרקע השית אלא קודים שיגיע לשית פשט ידו למטה וקלטה מן האויר דהתם אין מועלין בהו הא ירדו לשית מועלין בהן דקרקע השית מקדש להן עכ"ל ומבואר מזה דקדושת נסחים שמצד הקדשו פקע מיד שירד לאויר השיתין וע"י שמגיע לקרקע השית הוי קדושה חדשה שלא הי' בתחלה ולכאורה אית לן למימר דהוי זה כזכיית הקדש מאליו מה שהגיע לקרקע השית שהרי לא הי' בזה שום כוונה דאדם לקידוש ונימא דאין מועלין וע"כ מוכח דכיון דתחלתו הי' הקדש אדם אף שנשתנה מקדושה לקדושה דהרי פקע קדושה ראשונה מיד שנעשה, מצותו והגיע לאויר השית מ"מ כיון דודאי השופך יין לקרקע השית לא יתקדש עי' סנהדרין (ל"ב:) בפירש"י לענין מזבח אם מקדש חולין יעו"ש וע"כ דנעשה מצותו מהני לי' אח"כ קרקע השית לקדושי ולכן כתחלתו דהי' הקדש אדם ומועלין בו וה"נ בהא דמעות סתומין דאף דעכשיו קדושה חדשה שלא הקדיש בתחלה שהרי הקדשו הי' שלמים ועכשיו נתחדש קדושת עולה מ"מ כיון דגם בתחלה הקדש הי' אלא שלא הי' דין מעילה שפיר כיון דקדושה החדשה באה מכח הראשונה חשיב כהקדש הבא ע"י אדם וזה עדיף מהא דקרקע השית דשם קדושה הראשונה אף שהי' בה מעילה פקעה לגמרי שהרי נעשה מצותו אין מועלין בו ונעשה כחולין גמורים וקדושה שמקרקע השית קדושה חדשה הוא [ועי' מנחות (ק"ב.) במאי הדרא רכבא עלה יעו"ש א"כ מ"ש סברא דעכשיו א"א לחול הדין מעילה ע"י הקדש אדם שבתחלה כיון דנפקע קדושה ראשונה ומ"מ אמרינן דחשיב כהקדש אדם לימעול בו כיון דמ"מ הכל נמשך מדין הראשון כ"ש בזה דאף שבתחלה לא הי' הקדש למעול אבל מ"מ לא פקע הקדשו להיות כחולין רק נשתנה לקדושת עולה דודאי בכה"ג חשיב כהקדש הבא ע"י אדם וגם לא מצינו בהא דהקדש ממילא אין בו מעילה רק אם גוף ההקדש הוא ממילא אבל אם גוף ההקדש ע"י אדם רק שהדין מעילה בא ממילא שפיר י"ל דיש בו מעילה כיון דגוף ההקדש בא ע"י אדם ולא איכפת מה דהקדש האדם לא הי' באופן שיהי' בו מעילה ואכ"מ בזה] ובגוף הדין דקידוש קרקע השית יש לספק טובא טוב ענין הקידוש דלדידן הא רצפה לא מקדשא והתוס' בזבחים (נ"ט.) ד"ה כתבו דגם לרבי יהודה דרצפה מקדשא. היינו כשרין ולא פסולין יעו"ש א"כ יש לעי' אם קרקע השית מקדש נסכים שלא קידשו בכלי וכמ"ש ובחי' ביארתי היטב ענין קידוש דקרקע השית ואכ"מ

כה) ובעיקר דברי רמב"ן ב"ב (ע"ט.) דהקדש ממילא אין בו מעילה דהעיר הקצות מהא דזבחים (מ"ה.) דפליגי בקדשי עכו"ם יעו"ש ועי' נדה (מ"ו.) גבי הקדש קטן יש לעיין עוד מהא דאמר בזבחים (פ"ה.) אמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים ולא ירדו נעשו לחמו של מזבח וכו' אמר ר"ח בר"א בעי ר"י אימורי קדשים קלים שהעלה לפני זריקת דמן ירדו או לא ירדו א"ל ר' אמי ותיבעי בעי לך מעילה [אם מועלין בהם קודם זריקה כיון שהעלן] א"ל מעילה לא קא מיבעיא לי דזריקה הוא דקבעה להו במעילה כי קא מבעי לי ירידה [אם עלו מהו שירדו] ופשוט לא ירדו ואין בהם מעילה יעו"ש ומבואר מדברי הגמ' דדין מעילה אינו תלוי במה דאם עלו לא ירדו ואף דהדין דקודם זריקה לא ירדו מ"מ אין מועלין בהם וזה צ"ע דמדוע לא יקדשם המזבח למעול דהא מזבח מקדשו שלא ירד ומדוע אין מזבח בכחו לקדש למעול. וראיתי למר חמיו הגנ"י שהוכיח מזה כדברי רמב"ן דהקדש ממילא אין בו דין מעילה וע"כ כיון דהעלאה למזבח אינו צריך שתהי' מכח אדם הוי זה כנעשה לחמו של מזבח מאלי' בלא מקדיש והקדש ממילא אין בו מעילה עכ"ד והנה לפ"ד יהי' מוכח עוד יותר מדברי הרמב"ן כי רמב"ן ז"ל אמר רק במה שאין הקדושה ע"י אדם כלל. אבל אם גוף הקדושה ע"י אדם רק שהתחדשות דין המעילה אינו ע"י אדם אינו מבואר מדבריו ז"ל שיהי' זה עיכוב לחלות דין מעילה מה שאין חלות מעילה ע"י אדם. ואלו מזה מוכח